הפלאה על כתובות ק״י

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

הפלאה על כתובות ק״ט ע״ב » « הפלאה על כתובות קי״א ע״א

1 תוספות על כתובות פתח ↗

ורבנן חברך חברא אית ליה - והא דמסקינן לעיל אליבא דכולי עלמא דלא איבעי ליה למימסר מודעא גבי לעצמו לא איבד זכותו דאמרינן חברך חברא אית ליה יש לומר דלא דמי דמה שעשאה סימן לא הוה כל כך הודאה כמו הכא שהוציא שמכר לו את השדה הילכך לא איבעי ליה למימסר מודעא אבל בהך הודאה פליגי דדמיא טפי להודאה ולפרש"י אתי שפיר דלעיל ודאי לא הוה ליה למערער למימסר מודעא דדלמא שמע המוכר לו שדה מהא וימנע למוכרה ויהיה לו הפסד שלא ימצא שדות לקנות אבל הכא גבי מכירת שדה אינו כל כך הפסד דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבינת אפסדת:

2 כתובות פתח ↗

אִם בְּמַתָּנָה נוֹטְלָן לֹא כָּךְ יָפֶה כֹּחוֹ. כֵּיצַד מוֹכֶרֶת? אָמַר רַבִּי דָּנִיאֵל בַּר רַב קַטִּינָא אָמַר רַב הוּנָא: מוֹכֶרֶת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב הוּנָא: מוֹכֶרֶת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. אָמַר אַמֵּימָר, הִלְכְתָא: מוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְלוֹקֵחַ מְפַרְנֵס אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: דְּרַב הוּנָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר: לָא סְבִירָא לִי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת, מַהוּ שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִטְרוֹף לִכְתוּבָּה? קָמִיבַּעְיָא לְהוּ בִּדְרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא דְּזַבֵּין — אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי, וּבֵי דִינָא דְּזַבֵּין — אַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי. מַאי? כֵּיוָן דְּאַחְרָיוּת אַיַּתְמֵי, טָרְפָא, אוֹ דִלְמָא מָצֵי אָמְרִי לַהּ: נְהִי דְּאַחְרָיוּת דְּעָלְמָא לָא קַבֵּילְתְּ עִילָּוָךְ, אַחְרָיוּת דְּנַפְשָׁךְ מִי לָא קַבּוֹלֵי קַבֵּילְתְּ? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ, וְסֶמֶךְ לָהּ שֶׁתִּגְבֶּה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר. שְׁמַע מִינַּהּ: שַׁיַּירָא — אִין, לָא שַׁיַּירָא — לָא. וְדִלְמָא עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלָא לִיקְרוֹ לַהּ הַדְרָנִיתָא. אִם כֵּן, לִיתְנֵי: ״גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ מִן הַשְּׁאָר״, מַאי ״סֶמֶךְ לָהּ״? שְׁמַע מִינַּהּ: שַׁיַּירָא — אִין, לָא שַׁיַּירָא — לָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: זַבֵּין וְלָא אִיצְטְרִיכוּ לֵיהּ זוּזֵי, הָדְרִי זְבִינֵי, אוֹ לָא הָדְרִי זְבִינֵי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין אַרְעָא לְרַב פָּפָּא, דְּאִצְטְרִיכוּ לֵיהּ זוּזֵי לְמִיזְבַּן תּוֹרֵי. לְסוֹף לָא אִיצְטְרִיכוּ לֵיהּ, וְאַהְדְּרַיהּ נִיהֲלֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַרְעֵיהּ. רַב פָּפָּא לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד. תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא בִּצּוּרְתָּא דַּהֲוָת בִּנְהַרְדְּעָא, זַבְּנִינְהוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְאַפַּדְנַיְיהוּ, לְסוֹף אֲתוֹ חִיטֵּי. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: דִּינָא הוּא דְּהָדְרִי אַפַּדְנֵי לְמָרַיְיהוּ. הָתָם נָמֵי: זְבִינֵי בְּטָעוּת הֲווֹ, דְּאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּאַרְבָּא בְּעִקּוּלֵי הֲוָה קָיְימָא. אִי הָכִי, הַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר שְׁמוּאֵל לְרַב נַחְמָן: אִם כֵּן נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא! אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ כׇּל יוֹמָא בִּצּוּרְתָּא שְׁכִיחָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, בִּצּוּרְתָּא בִּנְהַרְדְּעָא מִשְׁכָּח שְׁכִיחָא. וְהִלְכְתָא: זַבֵּין וְלָא אִיצְטְרִיכוּ לֵיהּ זוּזֵי — הָדְרִי זְבִינֵי. מַתְנִי׳ אַלְמָנָה, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין — מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, מִן הָאֵירוּסִין לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֹל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת — לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין — מִשּׁוּם מְזוֹנֵי, אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין מַאי טַעְמָא? אָמַר עוּלָּא: מִשּׁוּם חִינָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גְּרוּשָׁה. לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חִינָּא — גְּרוּשָׁה נָמֵי בָּעֲיָא חֵן, לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין — גְּרוּשָׁה לָא אִיכְפַּת לֵיהּ. תְּנַן: וּגְרוּשָׁה לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין — גְּרוּשָׁה לָא אִיכְפַּת לֵיהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חִינָּא, גְּרוּשָׁה נָמֵי בָּעֲיָא חֵן! הָא מַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: מִן הָאֵירוּסִין לֹא תִּמְכּוֹר כּוּ׳? מַהוּ דְּתֵימָא: אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין הוּא דְּלָא נְפִישׁ חֵן דִּידַהּ, אֲבָל גְּרוּשָׁה דִּנְפִישׁ חֵן דִּידַהּ, אֵימָא תִּיבְּעֵי חֵן. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: ״כֹּל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת״. לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי גְּרוּשָׁה? לָא, לְאֵתוֹיֵי ״מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת״ — כִּדְרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת — בַּעַל חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. תָּא שְׁמַע: כְּשֵׁם שֶׁמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, כָּךְ יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשֵׁי כְתוּבָּתָהּ מוֹכְרִים שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּאִיהִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִתְבַּזֵּי — יוֹרְשֶׁיהָ נָמֵי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיבַּזּוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חִינָּא, יוֹרְשֶׁיהָ מַאי חֵן אִיכָּא? תַּרְגְּמַהּ עוּלָּא: כְּגוֹן שֶׁיְּרָשַׁתָּה בִּתָּהּ אוֹ אֲחוֹתָהּ. מַתְנִי׳ מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, נָתְנָה כְּתוּבָּתָהּ לְאַחֵר אוֹ מִקְצָתָהּ — לֹא תִּמְכּוֹר אֶת הַשְּׁאָר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים. וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, וְכוֹתֶבֶת ״לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי״. וּגְרוּשָׁה לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ, עָשְׂתָה כְּתוּבָּתָהּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָכְרָה וְלֹא מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ אֶלָּא מַחֲצִיתָהּ — אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר דְּלָא אָמְרִינַן מִקְצָת כֶּסֶף כְּכׇל כֶּסֶף, וְרַבָּנַן סָבְרִי אָמְרִינַן מִקְצָת כֶּסֶף כְּכׇל כֶּסֶף? הָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ! דְּתַנְיָא: ״וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ״ — פְּרָט לְבוֹגֶרֶת שֶׁכָּלוּ בְּתוּלֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּבוֹגֶרֶת. הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״בְּתוּלָה״ — אֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלִים. ״בְּתוּלֶיהָ״ — עַד דְּאִיכָּא כּוּלְּהוּ בְּתוּלִים. ״בִּבְתוּלֶיהָ״, בִּכְדַרְכָּהּ — אִין, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ — לָא. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: ״בְּתוּלָה״ — שְׁלֵמָה מַשְׁמַע, ״בְּתוּלֶיהָ״ — אֲפִילּוּ מִקְצָת בְּתוּלִים.

3 רש"י פתח ↗

אילו חייב הייתי לך - כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני:

4 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל נאמנות. ובו כג סעיפים:התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטוען שפרעו אפילו היא מלוה על פה: הגה ודוקא בדאיכא עדים שהאמינו עליו אבל אי ליכא עדים והלוה אומר שהאמינו ופרעו נאמן במיגו וע' לעיל סי' ס"ט ס"ב אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום ואם התנה עמו שיהא המלוה נאמן כשני עדים אף על פי שהביא עדים שפרעו ה"ז גובה ממנו בלא שבועה ואפי' הביא מאה עדים שפרעו בפניהם שהשנים כמאה: הגה ואפילו היה ללוה מיגו והיה אפשר למיפטר עצמו בטענה אחרת לא מהימנינן ליה במיגו נגד הנאמנות שהאמין עליו ב"י בשם הרשב"א אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד למנין אם פרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע:

5 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

אין בע"ח טורף מהמשועבדים ממה שקנה. ובו ה סעיפים:אין בעל חוב טורף ממשעבדי אא"כ היו נכסים ללוה בשעה שלוה ומכרם או נתנם אח"כ אבל אם קנאם אחר שלוה ומכרם לא נשתעבדו לבעל חובו ואינו גובה אותם מהלקוחות ומיהו בעודם ביד הלוה גובה מהם אע"פ שקנאם אחר שלוה ואם שעבד נכסיו שקנה ושיקנה אז חל השעבוד גם על מה שיקנה אח"כ ואם קנה אח"כ ומכרו בעל חוב גובה ממנו ודוקא שפירש לו בפירוש אבל אם לא כתב לו דאקנה לא: הגה וי"א כיון דקיי"ל אחריות טעות סופר הוא כל מה שראוי להשתעבד אמרינן ביה טעות סופר ואפי' דאקנה נמי טור בשם הרא"ש והרשב"א פרק מי שמת מיהו אם כתב לו מקצת אחריות ולא פירש לו דאקנה י"א דלא אמרינן עוד טעות סופר דהואיל ופירש קצתן מה שכתב כתב ומה שלא כתב לא כתב נ"י פרק מי שמת י"א דאף אם כתב לו דאקנה יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה נ"י פ' חזקת הבתים ומרדכי פ' מי שמת ויש חולקין כ"כ נ"י שם: אם לא כתב לו דאקנה ומכר נכסיו אחר שלוה והמלוה בא לטרוף מהלקוחות וטוען שאלו הנכסים היו ביד הלוה ולוקח טוען לאחר שלוה קנה ומכר י"א שעל המלוה להביא ראיה שהיה אלו הנכסים ביד הלוה בשעת הלואה וי"א שאם יש עדים שהלוה קנה קרקע זה ומכרו צריך המלוה להביא עדים שקנאו הלוה קודם שעבודו אבל אם יש עדים שהלוה היה מוחזק בו ושהיה שלו צריך הלוקח להביא ראיה שקנאו הלוה ואימתי קנאו ואם לאו ב"ד מעמידין אותו על חזקתו ונאמר שהיה שלו ושל אבותיו מעולם ונ"ל דסברא הראשונה עיקר: נותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה ולא נודעו הנכסים שהיו לו באותה שעה י"א שעל המקבל מתנה להביא ראיה שהיו אותם נכסים בידו בשעת מתנה וי"א שאם לא נודע שקנה נכסים אח"כ הכל בחזקת מקבל מתנה והסברא הראשונה עיקר ועי' לקמן ס"ס ר"נ ובסימן ק"ד כן נ"ל . שני מלוין שהוציא כל א' שטרו ואין כתוב בשום אחד מהם דאקנה ואין הנכסים מספיקים לחובות שניהם וטוען המוקדם כי כשלוה ממנו כבר קנה הנכסים והמאוחר טוען שלאחר שלוה משניהם קנאם והם משועבדים לשניהם ואין עדים בדבר י"א שחולקין החצי שחלוקין עליו וי"א שאם אין עדים שקנאם מעמידים הנכסים ביד המוקדם ואם יש עדים שקנאם אלא שאינם יודעים מתי קנאם חולקים החצי שחלוקים עליו: ראובן שלוה בשטר ולא כתב למלו' דאקנה וקנה ומת והיה לו בת וירשתו ועמדה ונשאת אין המלוה גובה מהבעל ממה שהכניסה לו באותם הנכסים משום דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי. הגה אבל אם לא נשאת גובה מן היורש כדלעיל סי' קי"א סעיף כ' וכ"א וריש סי' ק"ז .

5 בבא בתרא פתח ↗

אַף מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת – שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא קָא אָתֵי, דְּלָא חָסְרִי בַּהּ מְזוֹנֵי. מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל לֹא בְּשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יְתוֹמִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. יָצָא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹתֵן פִּי שְׁנַיִם. וְאִם אָמַר: ״אֵינִי נוֹתֵן, וְאֵינִי נוֹטֵל״ – רַשַּׁאי. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם״ – ״מַתָּנָה״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא; מָה מַתָּנָה – עַד דְּמָטְיָא לִידֵיהּ, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה – עַד דְּמָטְיָא לִידֵיהּ. וְרַבִּי אוֹמֵר, אָמַר קְרָא: ״פִּי שְׁנַיִם״ – מַקִּישׁ חֵלֶק בְּכוֹרָה לְחֵלֶק פָּשׁוּט; מָה חֵלֶק פָּשׁוּט – אַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה – אַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״פִּי שְׁנַיִם״! הָהוּא לְמִיתְּבָא לֵיהּ אַחַד מִצְרָא. וְרַבִּי נָמֵי הָכְתִיב: ״לָתֶת לוֹ״! הַהוּא שֶׁאִם אָמַר: ״אֵינִי נוֹטֵל וְאֵינִי נוֹתֵן״ – רַשַּׁאי. אָמַר רַב פָּפָּא: דִּיקְלָא וַאֲלֵים, אַרְעָא וְאַסֵּיק שִׂירְטוֹן – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁקֵיל. כִּי פְּלִיגִי – בַּחֲפוּרָה וַהֲוָה שׁוּבְלֵי, שְׁלוּפְפֵי וַהֲווֹ תַּמְרֵי; דְּמָר סָבַר: שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא, וּמָר סָבַר: אִישְׁתַּנִּי. אָמַר רַבָּה בַּר חָנָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא: עָשָׂה כְּדִבְרֵי רַבִּי – עָשָׂה. כְּדִבְרֵי חֲכָמִים – עָשָׂה. מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וְלֹא מֵחֲבֵירָיו; אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי. קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וְלֹא מֵחֲבֵירָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי. קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו. אָמַר רָבָא: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי, וְאִם עָשָׂה – עָשׂוּי. קָא סָבַר: מַטִּין אִיתְּמַר. תָּנֵי רַב נַחְמָן בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכׇל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. אֲבָל שֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – שָׁקֵיל. וּמַנִּי – רַבִּי הִיא. תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכׇל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – דְּלָא שָׁקֵיל. וּמַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אָמְרִי רַבָּנַן לָא שָׁקֵיל; מִלְוָה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא לְרַבִּי. וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, בֵּין בַּמִּלְוָה בֵּין בָּרִבִּית. מַנִּי? לָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! לְעוֹלָם לְרַבָּנַן, וְאִצְטְרִיךְ – סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: מִלְוָה – כֵּיוָן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא, כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא; קָא מַשְׁמַע לַן. שְׁלַחוּ מִתָּם: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה, אֲבָל לֹא בָּרִבִּית. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא שָׁקֵיל; מִלְוָה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא לְרַבִּי. וּלְרַבִּי, בָּרִבִּית לָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, בֵּין בַּמִּלְוָה בֵּין בָּרִבִּית! לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּמִלְוָה כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: אִיקְּלַע אַמֵּימָר לְאַתְרִין, וְדָרֵישׁ: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה, אֲבָל לֹא בָּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ: נְהַרְדָּעֵי לְטַעְמַיְיהוּ – דְּאָמַר רַבָּה: גָּבוּ קַרְקַע – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ מָעוֹת – אֵין לוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: גָּבוּ מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ קַרְקַע – אֵין לוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא, לְרַב נַחְמָן קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא,

7 כתובות פתח ↗

אֶלָּא, לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ לְחַד עִידִּית וּבֵינוֹנִית, וְאִית לֵיהּ לְחַד זִיבּוּרִית — מָר סָבַר: בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין, וּמָר סָבַר: בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין.

8 תוספות על כתובות פתח ↗

9 כתובות פתח ↗

10 רש"י על כתובות פתח ↗

מנכסים משועבדים - משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך אמרינן בשבועות דמשבעינן ליה ואי לא טעין לא טענינן ליה הואיל ונקיט שטרא אבל בשביל לקוחות אנן טענינן דלמא אי הוה גבית מן הלוה הוה טעין לך אישתבע לי דלא פרעתיך ובעית אישתבועי השתא אנן טענינן דפתח פיך לאלם הוא ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כולהו משום האי טעמא:

11 תוספות על כתובות פתח ↗

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה כו' - מקשינן אמאי נקט באחריות דכל מידי דאתא לאשמועינן השתא דא"ל בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שביק אבינו גבך כו' והא שייך אפי' שלא באחריות נמי ואומר רבי זקפו עליו במלוה דווקא דאי לא זקפו במלוה לא מצי אמרי בני ראובן לשמעון מידי דחשבינן הנך מעות כאילו הן מונחין בידו במשכון תחת השדה אם יטרפוה ממנו וא"כ אתי שפיר דנקט באחריות דשלא באחריות אין חילוק בין זקפו ללא זקפו ואפי' אם ת"ל דזקפו לאו דווקא ולא נקט זקפו אלא משום לומר שנתקיים המכר דכל זמן דעייל ונפיק אזוזי אין המכר קיים וכשזוקפו עליו במלוה תו לא עייל ונפיק אזוזי ולא הוה צריך למימר אלא ונתקיים המכר ותו לא אפ"ה אומר רבי דאיצטריך למינקט באחריות דאי שלא באחריות לא הוה שמעינן מינה אלא מאי דשמעינן ממתני' דמה שאין הלוקח רשאי לתת המעות לב"ח מתני' היא בפ' הכותב לעיל כתובות פד. ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה אבל השתא קמ"ל אע"פ שהוא מוחזק בהן וס"ד יעכבם לעצמו תחת אחריות שאביהן חייב אפי' הכי לא יעכבם דמטלטלי דיתמי נינהו ועוד נראה לרבי דזקפן במלוה דווקא דאי לאו הכי מאי קאמר דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון מטלטלי שבק אבינו גבך עד כאן לא קאמר ר"ע ינתנו ליורשים אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הא אי אחרים נמי לא הוו צריכין שבועה משמע דמודה שיתנו לאחרים והכא האי לוקח מאי שבועה צריך הא ליכא למימר הכא שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפיסו אחרים תחתיהם הלכך נקט זקפו במלוה דהואיל וזקפו במלוה איכא למיחש טפי שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוה ממנו דהך מלוה ישאל ממנו כל שעה שירצה שיכתוב עליו שטר מלוה אבל לא זקפו ליכא למיחש לשמא התפיסו צררי וליכא שבועה והואיל וכן לא מצו יתמי למימר ליה ולא מידי. מ"ר. ותימה הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי א"כ למאן דמפרש טעמא בערכין פרק שום היתומים ערכין דף כב. דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואח"כ נמצאת שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזקקין הואיל ולא חיישינן לצררי ואמר לי רבי נהי דביתומים גדולים לא הוה חיישינן לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישינן טפי:

12 בבא קמא פתח ↗

אִם הִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם – פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: רְשׁוּת יוֹרֵשׁ כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי.

13 כתובות פתח ↗

וְלוֹקְמַהּ דְּאִית לְהוּ לְיַתְמֵי זִיבּוּרִית, וְאִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ עִידִּית וּבֵינוֹנִית, דְּאָזְלִי יַתְמֵי גָּבוּ בֵּינוֹנִית, וּמַגְבּוּ לֵיהּ זִיבּוּרִית. דְּאִי נָמֵי בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין, הָא אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִזִּיבּוּרִית!

14 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אוֹ שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לה "שׁוֹר רֵעֵהוּ". וְכָל הַקָּדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מְעִילָה אֵין בָּהֶן דִּין נְזָקִין. וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין יֵשׁ בָּהֶן דִּין נְזָקִין בֵּין שֶׁהִזִּיקוּ בֵּין שֶׁהֻזְּקוּ שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ לַפִּדְיוֹן וְלִהְיוֹתָם חֻלִּין: שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָם וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד אֵימוּרֵיהֶן. שֶׁהָאֵימוּרִים שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים מוֹעֲלִין בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. וְכֵן תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ שֶׁאֵין הַלֶּחֶם מִכְּלַל בָּשָׂר: וְכֵיצַד גּוֹבֶה. שֶׁיֹּאכַל הַנִּזָּק וַחֲבוּרָתוֹ מִן הַבָּשָׂר בִּקְדֻשָּׁה כְּנֶגֶד חֲצִי נֵזֶק שֶׁלּוֹ. וְכֵיצַד אֵינוֹ גּוֹבֶה כְּנֶגֶד הָאֵימוּרִין. שֶׁאִם הָיָה לוֹ לִגְבּוֹת בַּחֲצִי נִזְקוֹ שְׁוֵה דִּינָר וְהָיָה כָּל הַבָּשָׂר עִם הָאֵימוּרִין שָׁוֶה שְׁנֵי דִּינָרִים וְהַבָּשָׂר בְּלֹא אֵימוּרִין שָׁוֶה דִּינָר וָחֵצִי אֵינוֹ גּוֹבֶה שְׁנֵי שְׁלִישִׁי הַבָּשָׂר אֶלָּא חֲצִי הַבָּשָׂר בִּלְבַד: וְכֵן שׁוֹר הֶפְקֵר שֶׁהִזִּיק פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לה "שׁוֹר רֵעֵהוּ" עַד שֶׁיִּהְיוּ הַנְּכָסִים מְיֻחָדִים לַבְּעָלִים. כֵּיצַד. שׁוֹר הַהֶפְקֵר שֶׁנָּגַח וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפּשֹׁ אוֹתוֹ הַנִּזָּק בָּא אַחֵר וְזָכָה בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שׁוֹר הַמְיֻחָד לַבְּעָלִים שֶׁהִזִּיק וְאַחַר שֶׁהִזִּיק הַקְדִּישׁוֹ אוֹ הִפְקִירוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּעָלִים בִּשְׁעַת הֶזֵּקוֹ וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל עַכּוּ"ם בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד פָּטוּר. לְפִי שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם מְחַיְּבִין אֶת הָאָדָם עַל בְּהֶמְתּוֹ שֶׁהִזִּיקָה וַהֲרֵי אָנוּ דָּנִין לָהֶם כְּדִינֵיהֶם. וְשׁוֹר שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁנָּגַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. קְנָס הוּא זֶה לְעַכּוּ"ם לְפִי שֶׁאֵינָן זְהִירִין בְּמִצְוֹת וְאֵינָן מְסַלְּקִין הַנֵּזֶק וְאִם לֹא תְּחַיֵּב אוֹתָן עַל נִזְקֵי בְּהֶמְתָּן אֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ וּמַפְסִידִין מָמוֹן הַבְּרִיּוֹת: שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק אִם מְכָרוֹ הַמַּזִּיק עַד שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָכוּר הֲרֵי הַנִּזָּק גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה מִן הַמַּזִּיק שֶׁמָּכַר לוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַח קוֹל יֵשׁ לוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לַלּוֹקֵחַ לִקַּח עַד שֶׁיִּגְבֶּה הַנִּזָּק: הִקְדִּישׁוֹ הַמַּזִּיק הֲרֵי זֶה מֻקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. שְׁחָטוֹ גּוֹבֶה מִבְּשָׂרוֹ. נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְיִגְבֶּה הַנִּזָּק מִמֶּנּוּ: הִזִּיק וְעָמַד בַּדִּין וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁל מַזִּיק וּתְפָסוּהוּ בֵּין שֶׁחָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב לֹא זָכוּ אֶלָּא הַנִּזָּק גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מִתְּחִלָּה וְהִזִּיק הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִגּוּפוֹ: מוּעָד שֶׁהִזִּיק בֵּין עָמַד בַּדִּין בֵּין שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין וְהִקְדִּישׁוֹ אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה אוֹ שְׁחָטוֹ. מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְהִנְהִיגוּהוּ בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב זָכוּ בּוֹ. לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם הַנִּזָּק אֶלָּא מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבְּנִכְסֵי הַמַּזִּיק וַהֲרֵי כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִין לְנֶזֶק זֶה: כְּשֶׁבֵּית דִּין נִזְקָקִין לִגְבּוֹת לַנִּזָּק מִנִּכְסֵי הַמַּזִּיק גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין תְּחִלָּה וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין כְּלָל אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כָּל הַנֵּזֶק גּוֹבִין הַשְּׁאָר מִן הַקַּרְקַע הַמְעֻלָּה שֶׁבְּנִכְסֵי הַמַּזִּיק. וְכָל זְמַן שֶׁיִּמְצְאוּ מִטַּלְטְלִין וַאֲפִלּוּ סֻבִּין אֵין נִזְקָקִין לַקַּרְקַע: מֵת הַמַּזִּיק קֹדֶם שֶׁיְּשַׁלֵּם אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים אֶלָּא לַקַּרְקַע. וְגוֹבִין לַנִּזָּק מִן הַזִּבּוּרִית. מִפְּנֵי שֶׁהַנִּזָק נַעֲשָׂה כְּבַעַל חוֹב וְהַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן מְשֻׁעְבָּדִין לְבַעַל חוֹב. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק הַמִּטַּלְטְלִין בְּחַיֵּי הַמַּזִּיק גּוֹבִין לוֹ מֵהֶם לְאַחַר מוֹתוֹ: כְּבָר תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים לִגְבּוֹת בַּעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין. וּפָשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין. לְפִיכָךְ מְגַבִּין הַנְּזָקִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים. וְאִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין גּוֹבִין לוֹ מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁכָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: אֵין הַנְּזָקִין מִשְׁתַּלְּמִין וְאֵין חַיָּבִין בְּכֹפֶר וְאֵין הַבְּהֵמָה נֶהֱרֶגֶת אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה וּבְעֵדִים הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וְאֵין מְצוּיִין בְּאֻרְווֹת הַסּוּסִים וּבְרֶפֶת הַבָּקָר וְגִדְרוֹת צֹאן אֶלָּא הָעֲבָדִים וְהָרוֹעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אִם הֵעִידוּ שֶׁבְּהֵמָה זוֹ הִזִּיקָה אֶת זוֹ שׁוֹמְעִין לָהֶם וְאִם הֵעִידוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים שֶׁאָדָם זֶה חָבַל אֶת זֶה אוֹ הֵעִידוּ בִּשְׁאָר נְזָקִין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא אֵין מְחַיְּבִין לְעוֹלָם מָמוֹן עַל פִּי עֵדִים עַד שֶׁיִּהְיוּ עֵדִים הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד שְׁאָר עֵדֻיּוֹת וְיָעִידוּ וִיחַיְּבוּ בֵּית דִּין הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם: שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹעֶה עַל גַּבֵּי הַנָּהָר וְנִמְצָא שׁוֹר הָרוּג בְּצִדּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מְנֻגָּח וְזֶה מוּעָד לִגַּח זֶה מְנֻשָּׁךְ וְזֶה מוּעָד לִשַּׁךְ. אֵין אוֹמְרִים בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה נְשָׁכוֹ וְזֶה נְגָחוֹ. וַאֲפִלּוּ גָּמָל הָאוֹחֵר בֵּין הַגְּמַלִּים וְנִמְצָא גָּמָל הָרוּג בְּצִדּוֹ אֵין אוֹמְרִים בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ עַד שֶׁרָאוּהוּ עֵדִים כְּשֵׁרִים:

14 גיטין פתח ↗

דְּאָמַר רָבָא: הִזִּיק זִיבּוּרִית – גּוֹבֶה מִן הָעִידִּית. שְׁפַאי עִידִּית, גּוֹבֶה מִן הַבֵּינוֹנִית. וְגַבֵּי יַתְמֵי אוֹקְמוּהּ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא.

15 תוספות על כתובות פתח ↗

שלש ארצות לנשואין - תוספתא בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס ביהודה או בן גליל שאירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל או בן גליל שאירס ביהודה כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה:

16 תוספות פתח ↗

הכי גרסי' בכל הספרים דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישוב ארץ ישראל - מפרש ה"ר יוסף בן ה"ר יום טוב אע"ג דגרסינן בהשולח גיטין דף מה. ישם ההוא עבדא דברח לא"י אתא מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ניכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענא לך מדרבי אחי בר יאשיה דדריש אל תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל והכא לא מפקענא ליה מיניה אלא אמרי' ליה זיל זבניה התם מיירי כשלא היה מוצא בארץ ישראל למי ימכור לכך קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאל"כ כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ ור"ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה:

17 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה ג"ז שם: אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם:

18 רש"י פתח ↗

גמ' לאתויי עבדים - היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו:

19 תוספות על כתובות פתח ↗

22 תוספות על כתובות פתח ↗

היא אומרת לצאת כופין אותה - תימה מאי איריא בא"י אפי' בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדוחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה:

23 תוספות פתח ↗

24 תוספות פתח ↗

25 כתובות פתח ↗

״וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה״, וְכַמָּה רַבִּים? רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: שְׁלֹשָׁה. יָמִים — שְׁנַיִם, רַבִּים — שְׁלֹשָׁה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: עֲשָׂרָה, ״עֵדָה״ כְּתִיב בְּהוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ צָרִיךְ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין, רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין. רָבָא אָמַר: הָכָא בְּאִשָּׁה חֲשׁוּבָה עָסְקִינַן, דְּאָמַר: לָא נִיחָא לִי דְּאִיתְּסַר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: אֲבָל הוּא שֶׁהָלַךְ אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירוֹ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתוֹ — מְקוּדֶּשֶׁת, לִיתְנֵי אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְלֵימָא הָכָא בְּאָדָם חָשׁוּב עָסְקִינַן, דְּאָמְרָה: לָא נִיחָא לִי דְּאִיתְּסַר בְּקָרִיבֵיהּ! אִיהִי בְּכׇל דְּהוּ נִיחָא לַהּ, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ מִלְּמֵיתַב אַרְמְלוּ״, אַבָּיֵי אָמַר: דְּשׁוּמְשְׁמָנָא גַּבְרָא כּוּרְסְיַהּ בֵּי חָרָאתָא רָמֵי לַהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: דְּנַפָּסָא גַּבְרָא, תִּיקְרְיֵיהּ בְּסִיפֵּי בָבָא וְתֵיתִיב. רַב אָשֵׁי אָמַר: דְּקַלָּסָא גַּבְרָא, לָא בָּעֲיָא טְלָפְחֵי לְקִידְרָא. תָּנָא: וְכוּלָּן מְזַנּוֹת וְתוֹלוֹת בְּבַעְלֵיהֶן. כׇּל מוּמִין שֶׁפּוֹסְלִין וְכוּ׳. תָּנָא: הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן זֵיעָה, וְשׁוּמָא, וְרֵיחַ הַפֶּה. וְהָנֵי בְּכָהֲנֵי לָא פָּסְלִי? וְהָתְנַן: הַזָּקֵן, וְהַחוֹלֶה, וְהַמְזוֹהָם. וּתְנַן: מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין — פְּסוּלִין בָּאָדָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּזֵיעָה עוֹבֶרֶת, כָּאן בְּזֵיעָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. רַב אָשֵׁי אָמַר: זֵיעָה אַמְּזוֹהָם קָא רָמֵית? הָתָם גַּבֵּי כֹּהֲנִים — אֶפְשָׁר לְעַבֹּרַהּ בְּקִיּוּהָא דְחַמְרָא. וּמֵרֵיחַ הַפֶּה נָמֵי — אֶפְשָׁר דְּנָקֵט פִּילְפְּלָא בְּפוּמֵּיהּ וְעָבֵיד עֲבוֹדָה. אֲבָל גַּבֵּי אִשָּׁה לָא אֶפְשָׁר. הַאי שׁוּמָא הֵיכִי דָּמְיָא? אִי דְּאִית בַּהּ שֵׂעָר — הָכָא וְהָכָא פָּסְלָה. אִי דְּלָא אִית בַּהּ שֵׂעָר, אִי שׁוּמָא גְּדוֹלָה הִיא — הָכָא וְהָכָא פָּסְלָה, אִי שׁוּמָא קְטַנָּה הִיא — הָכָא וְהָכָא לָא פָּסְלָה, דְּתַנְיָא: שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר — הֲרֵי זֶה מוּם. אֵין בָּהּ שֵׂעָר, גְּדוֹלָה הֲרֵי זֶה מוּם, קְטַנָּה אֵין זֶה מוּם. וְאֵיזוֹהִי גְּדוֹלָה? פֵּירֵשׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: עַד כְּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּעוֹמֶדֶת עַל פַּדַּחְתָּהּ. פַּדַּחְתָּהּ — רָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּעוֹמֶדֶת לָהּ תַּחַת כִּפָּה שֶׁל רֹאשָׁהּ, וְזִימְנִין דְּמִתְחַזְיָא וְזִימְנִין דְּלָא מִתְחַזְיָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מִילְּתָא מִגַּבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וּמַנּוּ — רַבִּי שֵׁילָא: נְשָׁכָהּ כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה מְקוֹמוֹ צַלֶּקֶת — הֲרֵי זֶה מוּם. אָמַר רַב חִסְדָּא: קוֹל עָבֶה בָּאִשָּׁה — הֲרֵי זֶה מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה״. תָּנֵי רַבִּי נָתָן בִּירָאָה: בֵּין דַּדֵּי אִשָּׁה טֶפַח. סָבַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְמֵימַר טֶפַח לִמְעַלְּיוּתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: גַּבֵּי מוּמִין תַּנְיָא, וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כׇּל אִשָּׁה שֶׁדַּדֶּיהָ גַּסִּין מִשֶּׁל חַבְרוֹתֶיהָ — הֲרֵי זֶה מוּם. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי מְיָישָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: טֶפַח. וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אֲנִי רָאִיתִי עַרְבִיָּא אַחַת שֶׁהִפְשִׁילָה דַּדֶּיהָ לַאֲחוֹרֶיהָ וְהֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. ״וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יוּלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן״. אָמַר רַבִּי מְיָישָׁא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֶחָד הַנּוֹלָד בָּהּ, וְאֶחָד הַמְצַפֶּה לִרְאוֹתָהּ. אָמַר אַבָּיֵי: וְחַד מִינַּיְיהוּ עֲדִיף כִּתְרֵי מִינַּן. אָמַר רָבָא: וְחַד מִינַּן כִּי סָלֵיק לְהָתָם — עֲדִיף כִּתְרֵי מִינַּיְיהוּ. דְּהָא רַבִּי יִרְמְיָה דְּכִי הֲוָה הָכָא לָא הֲוָה יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, כִּי סְלֵיק לְהָתָם, קָרֵי לַן ״בַּבְלָאֵי טַפְשָׁאֵי״. מַתְנִי׳ הָיוּ בָּהּ מוּמִין וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — הָאָב צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמִּשֶּׁנִּתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ מוּמִין הַלָּלוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל — הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ מוּמִין אֵלּוּ, וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקָּח טָעוּת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר, אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן. וְאִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּאוֹתָהּ הָעִיר — אַף מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדְקָהּ בִּקְרוֹבוֹתָיו. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמַיְיתֵי הָאָב רְאָיָה, הָא לָא מַיְיתֵי הָאָב רְאָיָה — הַבַּעַל מְהֵימַן. מַנִּי? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: לָא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. אֵימָא סֵיפָא: נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל — הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. טַעְמָא דְּמַיְיתֵי הַבַּעַל רְאָיָה, הָא לָא מַיְיתֵי הַבַּעַל רְאָיָה — הָאָב מְהֵימַן. אֲתָאן לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר נֶאֱמֶנֶת! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רָבָא: לָא תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָא אָזֵיל בָּתַר חֲזָקָה דְגוּפָא כְּלָל, אֶלָּא: כִּי לָא אָזֵיל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּתַר חֲזָקָה דְגוּפָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא חֲזָקָה דְמָמוֹנָא. אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא חֲזָקָה דְמָמוֹנָא — אָזֵיל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּתַר חֲזָקָה דְגוּפָא. דְּתַנְיָא: אִם בַּהֶרֶת קוֹדֵם לְשֵׂעָר לָבָן — טָמֵא, אִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לַבַּהֶרֶת — טָהוֹר, סָפֵק — טָמֵא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כֵּהָה. מַאי ״כֵּהָה״? אָמַר רַבָּה: ״כֵּהָה״ — טָהוֹר. רָבָא אָמַר: רֵישָׁא, כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ. סֵיפָא נָמֵי, כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל — הַבַּעַל צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ מוּמִין אֵלּוּ, וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקָּח טָעוּת. עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס — אִין, מִשֶּׁתִּתְאָרֵס — לָא, וְאַמַּאי? לֵימָא: כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ! אֲמַר לֵיהּ: מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה. מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: חֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ. וְהַאי רָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא. אִי הָכִי, עַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס נָמֵי! אֶלָּא אָמְרִינַן: חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין. הָכָא נָמֵי, חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין! אֶלָּא: מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי: חֲזָקָה הַעֲמֵד הַגּוּף עַל חֶזְקָתוֹ, וַחֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ, וְהַאי רָאָה וְנִיפַּיַּיס הוּא. מַאי אָמְרַתְּ? חֲזָקָה אֵין אָדָם מִיפַּיֵּיס בְּמוּמִין — הָוֵי

1 תוס' ד"ה ורבנן וכו'. והא דמסקינן וכו'. בספר פני יהושע תמה דמנ"ל דאביי אף אליבא דאדמון קאמר ונראה דלק"מ דאביי לאו סברא דנפשיה קאמר אלא דמפרש למתניתין דנקט עשאה סימן לאחר ולא נקט סתם עשאה סמין וסיפא דמתניתין ע"כ לכ"ע אזלא מדפליג אדמון ברישא דמתניתין שם ולא בסיפא. ותו דמשמע דעיקר סיפא דעשאה סימן לאדמון קמ"ל דאף דפליג ברישא משום דיכול לומר השני נוח לי מ"מ בעשאה סימן מודה וזה פשוט:

2 בא"ד אבל הכא גבי מכירת שדה וכו'. הקשה מהרש"ל דהא עיקר הטעם משום שרוצה למשכנו כפירש"י ולענ"ד נראה לחלק בין הך דלעיל. דהכא דאינו רוצה אלא למשכנו תיכף כשקבל המעות כבר בטוח הוא אף אם יוודע לו אח"כ שמסר מודעא ויטעון שמה שלקח ממנו היה בשביל שהוא הודאה על השטר וירצה לבטל המכירה כיון שביטל ההודאה ע"י מסירת מודעא מ"מ לא אכפת ליה למלוה שהרי מעותיו בידו ואי משום שרוצה למכור שדהו הרבה לוקחים ימצא כמ"ש התוס'. אבל לעיל אם ימסור מודעא שצריך להודות לו על הערעור דאל"כ לא ימכור לו הרי יודה בפירוש שאינו מוכר לו אלא בשביל שיודה לו על הערעור וכשישמע אח"כ שמסר מודעא ממילא המכירה בטילה ואף כשיודע לו אחר המכירה יבטל המכירה שהרי הלוקח מודה בעצמו שלא היתה עיקר מכירה אלא בשביל הודאה זה וכיון שמסר מודעא הרי ביטל אותו הודאה דהא אפילו באומדנא דמוכח יכול לבטל המכירה כדאיתא לעיל דף צ"ז וכ"ש הכא שאומר בפירוש כן לפני עדי מודעא א"כ נהי דכל מי שמוסר מודעא כוונתו שלא יוודע לאנס בשעת מעשה שמסר מודעא אבל לאחר זמן ודאי יש לומר חברא חברא אית ליה משא"כ הכא. ואין להקשות דאכתי אפילו לא מסר מודעא מ"מ כשיביא עדים על ערעורו יבטל המכירה. זה אינו דא"י לבטל המכירה דלא עשה אלא בשביל שיכתוב דרך הודאה והרי עשה כן דלא התנה שיניח השדה בידו ולא יביא עדים כשימצא משא"כ אם מסר מודעא הוי כאלו לא הודה כלל והוי ביטול מקח לדינא בזה. וק"ל:

3 פירש"י ד"ה אלו הייתי חייב לך כדברי שטרך וכו'. לעיל פירש"י ואומר שטרך מזויף משמע דאפילו יכול לקיים השטר אפ"ה יכול לטעון מזויף כמו שהובא דעתו בח"מ סימן פ"ה ס"א וצ"ע דאמאי לא פירש הכא כן. וראיתי בספר שיטה מקובצת שמביא בשם רש"י במהדורא קמא שפי' גם בהך מתניתין שטוען מזויף ולכאורה היה נראה דהא דרש"י הדר ביה ולא פי' כן בהמדורא בתרא שלפנינו משום דכיון דהשטר מקוים אין לפסול אותו מחמת הוכחה זה כיצד אתה לוה ממני דאע"ג דמיירי שכבר הגיע זמן פרעון שטר הראשון בשעה שנכתב שטר השני דהיינו בזמן הכתוב בשטר השני כדמוקי הש"ס לקמן מ"מ אין לנו לפסוק הקיום מחמת הוכחה זה דיותר יש לומר דהלואה שניה היתה קודם שהגיע זמן פרעון הראשון ועדים השניים איחרו זמן השטר השני דהא קי"ל שטרות מאוחרים כשרים ואפילו אין טוען כן יש לומר כיון דאיכא שטרא מעליא אמרינן מיגו דהיה טוען כן ולמה ס"ל לאדמון דמוציאים לשני מן הראשון משא"כ במתניתין דלעיל שמכר לו שדהו דקי"ל בשטרי מקח שטרות המאוחרים פסולים א"כ ל"ל שהשטר מכר מאוחר. שפיר פי' רש"י שטוען מזויף. ודוק:

4 מיהו יותר נ"ל הא דלא פי' כן הכא משום דמשמעות דברי אדמון דמבטל דברי שטר הראשון מחמת השני וא"כ מאן לימא לן דראשון מזויף דילמא השני מזויף בשלמא לעיל יש לומר דמיירי שזה מוחזק בשדה והא דנקט והלה הוציא משמע שהוציא שטר מכירה היינו שלא יאמרו ששדה זו היתה שלו מעולם או שנתן לו במתנה א"כ כיון שהשטרות מכחישין זה את זה וע"כ אחד מהן מזויף ממילא מספיקא אין להוציא ממון משא"כ הכא משמע לאדמון דשטר ראשון בטל ושני קיים וצריך ראשון לשלם לשני א"כ מספיקא אין להוציא ממון דהא איכא למימר דהשני מזויף ואף אם ראשון מודה דהשטר שני אינו מזויף מ"מ למה לא יפטור הראשון במיגו ואין לומר דהוכחא זו חשיבא כמו עדים וה"ל מיגו במקום עדים דהא קי"ל דמיגו במקום נאמנות לא אמרינן מ"מ היכא דיש לו מיגו בעיקר נאמנות אמרינן כמ"ש בח"מ סימן ע"א וכבר כתבנו לעיל דף י"ט דאף במיגו במקום עדים היכא דיש לו מיגו בעיקר עדים אמרינן מיגו אם כן ה"נ דיש לו מיגו בעיקר הוכחה זה דמאן לימא לן דראשון מזויף דילמא השני מזויף וכ"כ בהג"ה רמ"א בח"מ סימן פ"ה ס"ג דאמרינן מיגו בזה. ואין לפרש דבאמת לא פליג אדמון שהראשון צריך לשלם לשני אלא דפליג אהא דאמרי חכמים זה גובה וזה גובה דהיינו דנ"מ לענין עידית ובינונית וזיבורית כדקאמר בש"ס וס"ל דמחמת הוכחה זה דכיצד אתה לוה ממני אין הראשון יכול להוציא מן השני היכא דיש לשני עידית ובינונית ולראשון זיבורית זה אינו חדא דאין משמעות הלשון כן דהא באמת לסברת אדמון יכול לטעון גם טענת פרוע ולפסול השטר הראשון לגמרי וכ"ש דאי אפשר לפרש כן לשיטת בעל המאור שיבואר לקמן בס"ד דלר' נחמן עיקר פלוגתייהו דחכמים ס"ל בשלו הן שמין ולוה מן השני בשביל שיגבה ממנו בינונית ויגבהו זיבורית ואדמון ס"ל בשל עולם הן שמין ובל"ז הפוכי מטרתא למה לי וק"ל. מיהו לפמ"ש בספר פני יהושע דמה שפירש"י שנאמן לטעון מזויף היינו במקום דליכא קיום מעליא א"כ יש לקיים מה שפירש"י במהדורא קמא גם במתניתין שניה שטוען מזויף דהיינו בשטר השני איכא מעליא ומה שהכריח רש"י לזה יבואר בס"ד:

5 שם בגמרא ולר"נ מאי תזיא וכו'. קשה לי דהכא משמע דאזלינן בתר שעת גביה ואפילו בשעת הלואה לא היה לו אלא בינונית ונשתעבדו מ"מ כיון שבשעת גביה יש לו זיבורית נעשית הבינונית כעידית ובפ"ק דב"ק דף ח' מייתי שם ברייתא דבינונית וזיבורית נזקין וב"ח בבינונית ומקשה שם אי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה בע"ח אצל זיבורית. ומשני בשהיתה לו עידית ומכרה. ופירש"י דאשתעבד ליה בינונית לבע"ח מעיקרא וכ"ה בח"מ סימן קי"ב אלמא דבתר שעת הלואה אזלינן וא"ל דאכתי הכא כיון דמשעבדי ליה זיבורית לבעל בינונית הוי כאילו הם תחת ידו ונעשים בינונית שלו כעידית אצלו. זה אינו דהא משכחת שהמלוה הראשון הוא בעל זיבורית נמצא כבר נשתעבדו לו הבינונית דשני קודם שנשתעבדו הזיבורית שלו לשני. וכ"ש לדעת בעל המאור שיבואר בסמוך דע"כ מיירי שהמלוה הראשון הוא בעל זיבורית דמטעם זה ס"ל לחכמים זה גובה וזה גובה דלכך לוה מן השני. א"כ מאי פריך חזית הא אף שיגבה השני הזיבורית תחלה יגבה ממנו הבינונית שכבר נשתעבדו. והיה נלענ"ד לכאורה דהאי מילתא תליא אי אמרינן שיעבודא דאורייתא והיינו דמקשה הכא לר"נ דוקא דלשיטת ר"נ דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב"ב דף קכ"ד אזלינן בתר שעת גביה וקשה מאי חזית. אלא דלפ"ז קשה על הש"ע דבסימן ק"ב פסק כההיא דהיה לו עידית ומכרה. ובסימן פ"ה כתב דוקא כשהיה לאחד עידית ובינונית. אבל בבינונית לחודא אמרינן מאי חזית. וצ"ע לחלק. ודוק"

6 ע"פ דברים הנ"ל מיושב מה שהקשה בני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו בהא דמסיק הש"ס אליבא דר' נחמן דבשיש לאחד עידית ובינונית ולאחד זיבורית דלר"נ לא הוי אפוכי מטרתא דאכתי למה יוכל בעל הזיבורית לגבות בינונית מהלוה האחר הא כתב הש"ך בסימן פ"ו ס"ק ה' דכשלוי חייב לשמעון מנה ושמעון חייב לראובן מנה דאפילו אם יש לשמעון זיבורית וללוי בינונית דמוציאין הבינונית מלוי לראובן מדר' נתן א"כ למה ס"ל לר' נחמן הכא דגובה בינונית מהלוה האחר הלא יוכל השני לומר הלא משועבדים אלו הבינונית לעצמו מדר' נתן דמה לי אני ומה לי אחר כפירש"י בפסחים דף ל"א ע"א בד"ה שאני התם וכו' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דיש לומר דכיון שמשועבדים הבינוניצת לבעל הזיבורית הרי הוא כאלו תחת ידו כבר ונעשה עידית אצלו. והש"ך שם יש לומר דמיירי כשיש לשמעון עידית ג"כ דאפילו אי הוי כאלו הבינונית תחת יד שמעון מכל מקום שם בינונית עליו ודוק:

7 בגמרא לא צריכא דאית ליה לחד עידית ובינונית וכו'. ולכאורה נראה דגם לרב ששת דס"ל בשל עולם הן שמין והפוכי מטרתא למה לי היינו דוקא שיש לו עידית ובינונית טובא שכל החוב יספיקו הבינונית לשלם א"כ שפיר קאמר רב ששת דמגביה תחלה וחוזר ומשתלם מהם כפירש"י אבל כשהעידית והבינונית אינם אלא כשיעור החוב כגון ששני השטרות הם בני מאה דינרים וזה יש לו עידיות בחמשים ובינונית בחמשים וזה יש לו זיבורית במאה. א"כ ממ"נ הוא טובה לבעל הזיבורית דאם הוא יגבה תחלה העידיות והבינונית כשיבא לגבות ממנו לא יוכל לגבות העדיות כיון שיש לו זיבורית וישארו העידיות אצלו ואם בעל העידיות ובינונית יגבה תחלה ממנו הזיבורית כשיבא לגבות יקח בחמשים הבינונית ובחמשים זיבורית נמצא עכ"פ משתכר הבינונית. ובזה יש ליישב קושית מהרש"א ז"ל על רש"י ד"ה ומר סבר וכו' דכיון דבהדדי וכו' דתיפוק ליה דבעל זיבורית בא לגבות. ולפמ"ש יש לומר דבכה"ג שכתבנו דהעדיות ובינונית הם שניהם כנגד החוב א"כ שפיר בא לגבות בעל זיבורית העידיות ובינונית יש לומר דס"ל לרש"י כיון דבהדדי אתו יכול לומר לו הגבה אתה חצי חובך הבינונית ואחזור ואגבה חצי חובי ושוב אגבה אותך חצי חובך באותן בינונית עצמן ואחזור ואגבה אותן. מיהו יש לומר דאינו יכול לכופו לגבות חצי החוב דנהי דקי"ל דפרעון זוזי זוזי הוי פרעון. מ"מ א"י לכופו כשהגיע הזמן כדאיתא בח"מ סימן ע"ד בהג"ה ע"ש. ולפ"ז קשה טובא מאי מקשה על רב ששת ממתניתין ה"ל לאוקמי בכה"ג. ומזה נראה ראיה לשיטת בעל המאור ז"ל שיבואר לקמן דס"ל דלר"נ הא דאמר זה גובה וזה גובה היינו לסתור טעמא דאדמון דאמר אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני דיכול לומר דמש"ה לוה ממנו כדי שיגבהו זיבורית ויגבה ממנו בינונית ויבואר לקמן לפי שיטתו טעמא דאדמון הוא משום דס"ל בשל עולם הן שמין א"כ אי ס"ד דמיירי בכה"ג דאפילו אי בשל עולם הן שמין איכא נ"מ. קשה מ"ט דאדמון. ובזה נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם התמוהים שכתב בפי"ט מהלכות מלוה דבשל עולם הן שמין ואם יש ללוה בינונית וזיבורית גובה מן הבינונית ובפרק כ"ד מהלכות מלוה כתב בשנים שמוציאין שט"ח זה על זה וכו' זה גובה וזה גובה היה זה במאה וכו' היה לזה עידיות ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית וכו'. ותמהו עליו הר"ן והה"מ וב"י ע"ש ונלענ"ד דמ"ש היה לזה עידיות ובינונית היינו בכה"ג שכתבנו לעיל דשניהם אינם אלא בכדי חובו וס"ל דהש"ס לא מוקי בהכי דא"כ מ"ט דאדמון כנ"ל בשיטת בעל המאור אבל לדינא כשיש לאחד עידיות ובינונית ושניהם אינם אלא כמו החוב דאיכא נ"מ אפילו בשל עולם הן שמין א"כ הדין הוא דזה גובה וזה גובה ומ"ש הרמב"ם זה גובה מן הבינונית היינו משום דמסתמא ניחא ליה יותר לבעל עידית ובינונית שישאר תחת ידו העידית מן הבינונית א"כ הדין נותן דזה גובה הבינונית וזה גובה הזיבורית והיינו דגובה תחלה הזיבורית ויש לו עידית בינונית וזיבורית וגובה השני הבינונית בחצי החוב וזיבורית בחצי החוב. משא"כ אם יגבה השני תחלה עידית ובינונית יפסיד הראשון העידית. כן נלענ"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל. ובזה נלע"ד דממילא נסתר סברת הש"ך ז"ל דס"ל כשיטת בעל המאור דאפילו אין לזה עידית ובינונית אמרינן דלכך הלוה לו כיון שיוכל לבא לו טובה באופן שיהיה לאחד עידית ובינונית דא"כ אף לרב ששת הא משכחת שיבא לו טובה כשיהיה לו עידית ובינונית רק בכדי חובו כנ"ל ובאמת מ"ט דאדמון. אך לשיטת הרמב"ן דמפרש לר"נ באמת משום דה"ל לממסר מודעה. וס"ל דאין סברא כלל ללות בשביל זה כדי לגבות בינונית שפיר קשה דה"ל לשנוי לרב ששת דפליגי ביומא דמשלם זימניה כדמשני באמת ומאי זה גובה וזה גובה כשיש לאחד עידית בחצי חובו ובינונית בחצי חובו כנ"ל ונלענ"ד דיש ליישב דאכתי לישנא דמתניתין קשיא ליה דנקט זה גובה שטר חוב וזה גובה שטר חוב דאכתי למה לו לגבות כל החוב ה"ל לגבות רק חצי חוב דודאי לא ירויח רק חצי שטר חוב או בבינונית או בעידית. ודוק בכל זה:

8 בגמרא לא צריכא דאתי בההוא יומא וכו'. כתב בעל המאור ז"ל ושנויא אליבא דר' ששת דלר"נ יכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית וכו'. ולא ביאר טעמא דאדמון בזה ולכאורה נראה דטעמא דאדמון משום דס"ל בשל עולם הן שמין אף דלפ"ז לא הוי כל כך קושיא על רב ששת ממתניתין דהא אדמון קאי כוותיה מ"מ מקשה שפיר כיון דמסתמא הלכה כחכמים ומסתמא לא פליג על ר' זירא דאמר לעיל בכל מקום שלא אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון אין הלכה כמותו וכה"ג כתבו התוס' לעיל בדף ק"ח ע"ב ד"ה אי הכי מ"ט דאדמון וכו'. דקושית הש"ס שם הוא משום דהלכה כאדמון ע"ש וניחא ליה לאוקמי מילתא דרב ששת כחכמים וכ"ש לדעת הרמב"ם דהלכתא כוותיה. והנה הרמב"ן כתב דלר"ש ליכא למימר דטעמא דאדמון משום דה"ל לממסר מודעא כדס"ל לעיל ורבנן ס"ל חברא חברא אית ליה דפליגי ממש בהא דלעיל בכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וס"ל לרבנן משום שיכול למשכנו דלמה ליה למתניתין משנה יתירה. אבל לר"נ תני כולי מתניתין משום דקמ"ל דבשלו הן שמין. וכבר השיב יפה הש"ך דלא שייך למיתני כולה פלוגתא דאדמון ורבנן בשביל לשון דזה גובה וזה גובה. ותו יש לומר דבמתניתין דר"פ קאמר דאדמון אומר שבע ואי הני תרי פלוגתא חדא נינהו לא שייך למחשבינהו בתרתי. אלא דהכא עיקר פלוגתייהו דטעמא דרבנן משום דלא שייך הוכחה דאדמון דמש"ה לוה כדי שיהיה זה גובה וזה גובה. וטעמא דאדמון משום דסבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דלא אמרינן לאדמון דאפילו אי עביד משום בינונית ועידית מ"מ היה לו לממסר מודעא כדס"ל במתניתין דלעיל יש לומר דלפמ"ש התוס' לעיל בד"ה ורבנן וכולי דלפי' רש"י דלעיל א"ש דיהיה לו הפסד שלא ימכור לו השדה מודה אדמון דחברא חברא אית ליה א"כ ה"נ יש לומר כיון שסובר שיוציא מחבירו הבינונית לא אמרינן דה"ל לממסר מודעא כיון שיכול להשכיר שדה שרוצה בה מתירא לממסר מודעא דחברא חברא אית ליה. ובזה מתורץ קושית הרמב"ן עליו דאף לרב ששת מתוקמא כשיש לאחד עידית ולאחד זיבורית והוא רוצה לגבות העידית מפני שזמנו כבר הגיע ולא שייך קושיא סוף סוף כי אתי למגבי בהדי הדדי ושיגיע זמן שטר שני יצטרך ליקח זיבורית. ולפמ"ש יש לומר כפשטיה דא"כ מ"ט דאדמון דבזה לא שייך לממסר מודעא. ובזה מתורץ נמי קושיתו דא"כ במתניתין דלעיל דמכר לו שדהו נמי נימא דעשה כן ולא גבה חובו כדי שיגבה בינונית ושדה שלו היה זיבורית. ולפמ"ש א"ש דא"א לומר באמת דמיירי בהכי דבזה מודה אדמון כיון דרוצה להשכיר לו שדה טובה מתיירא לממסר מודעא ודוק:

9 ונראה לענ"ד דהרמב"ן ז"ל לית ליה סברת התוס' דמודה אדמון דבשביל שרוצה לקנות שדה טובה מתירא לממסר מודעא אלא ס"ל כמ"ש תוס' בתירוץ קמא דלעיל בעשאה סימן לא הוי הודאה כל כך אבל הכא הוי הודאה יותר ואינו עושה בשביל שדה טובה. ובזה נלענ"ד לתרץ היטב דברי טוש"ע בח"מ סימן פ"ה סעיף ב' דאם הלוה מכר קרקע למלוה אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא יכול לומר היה לך לטרוף וכו'. ותמה הש"ך דמנ"ל הא ואדרבא ראיה להיפך מהא דעשאה סימן ע"ש. וכתב דיש לדחות הראיה ונ"ל כוונתו שיש לדחות כמ"ש התוס' דהכא הוי הודאה טפי. אמנם לפמ"ש נראה ברור דמזה הוציאו הטוש"ע. דהא הטוש"ע ס"ל ממש כשיטת הרמב"ן. וקשה להו דלמה לא נימא באמת בהגיע זמן קודם אף לרב ששת דעושה בשביל שיגבה עידית כסברת בעל המאור ותו דבמתניתין דלעיל נמי נימא הכי כנ"ל ותו קשה להו מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דכשיש לו עידית ובינונית שניהם אינם שווין רק כנגד החוב אף לרב ששת זה גובה וזה גובה. מש"ה ס"ל דליכא לאוקמי מתניתין בהכי משום דבהודאה כזה אף רבנן מודים דה"ל לממסר מודעא וא"כ יפה כתב דכשמכר לוה למלוה ל"ל דמשום שדה טובה עשה הודאה וזה ברור. ושפיר הוצרך רמ"א ז"ל לחלק שם בהך תשובת מיימוני בקנה ממנו מעיל דמטלטלין שאני דחשיבי טפי מיטב מקרקעות ע"ש. אך לענ"ד יש לומר דהך תשובת מיימוני ס"ל כשיטת בעל המאור דאדרבא משום עידית ובינונית כ"ע מודים וכתירוץ שני של תוספות. ודוק:

10 שם רמי ב"ח אמר הכא ביתמי וכו'. כתב בספר שיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא. והכי קאמר אלו הייתי חייב לאבוכון ע"ש. נראה דמפרש כן שהיתומים הם בע"ח הראשון ע"כ דלהיפך ליכא למימר דכיון דאדמון ס"ל שהשטר הראשון פסול וחכמים אומרים ג"כ דאינו יכול לגבות מיתומים א"כ במאי קמפלגי. אך לפ"ז קשה לענ"ד הא אמרינן לעיל דף פ"ד במת והניח ב"ח ויורשים והיה לו מלוה ביד אחרים וכו' ר"ע אומר ינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה והיורשים א"צ שבועה ונהי דקי"ל כר"ע ולא חשיב נמי תפיסה מחיים כיון דלא תבעו מחיים כדאיתא לעיל דף פ"ה גבי מלוגא דשטרא מ"מ קשה הכא במתניתין כיון שזה טוען פרעתי והוא בא משני צדדים שהחוב שלהם פרוע והוא יש לו חוב עליהם צריכים היורשים שבועה שלא פקדנו ושלא מצאנו בין שטרותיו וכו'. וכיון ששניהם צריכים שבועה למה עדיפי היורשים מיניה והיה נלענ"ד דמזה נפקא לרש"י ז"ל דהא דקאמר אלו חייב הייתי לך היינו בטענת מזוייף ג"כ כדמשמע מלשון רש"י במתניתין זו אלו הייתי חייב לך כדברי שטרך וכו'. וא"כ כל הטוען לא לויתי כאומר לא פרעתי לדברי חכמים אין היורשים צריכים שבועה ואפילו למאי דאיתא בירושלמי הגע עצמך הרי שפטרן משבועה משום דזה תורה וזה אינו תורה. היינו משום דשעבודא לאו דאורייתא ועמ"ש בדף פ"ד דבנאמנת ודאי שעבודא לאו דאורייתא משא"כ הכא דגם היתומים באים מכח שעבוד מלוה לא עדיפי משעבודו של זה. ואין לדחות דמיירי באינו טוען השבע לי וליתומים אנן טוענים השבע לי כפי' רש"י בדף פ"ז ד"ה מנכסים משועבדים וכו'. דאכתי קשה בהא דאמר רבא לגבינהו ארעא ליתמי הל"ל יטעון השבעו לי. ודוחק לומר דעד שלא טען השבעו לי כבר זכו בהן יורשים. עוד היה נלענ"ד דיש לומר דכיון דלרב"ח אליבא דר' ששת מוקמינן פלוגתא ביומא דמשלם זימניה. א"כ לדברי חכמים אין היורשים צריכים שבועה כלל דטוען שע"כ היה פרוע תוך זמנו וכיון דלחכמים עביד דיזיף ליומא ואין זה הוכחא ממילא א"צ היורשים שבועה כלל דאין אדם פורע תוך זמנו. אלא דזהו בעיא דלא איפשטא בריש ב"ב אי אמרינן דנאמן במיגו שפרע אח"כ. והיה מזה ראיה למ"ש הב"ש בסימן צ"ו ס"ק ח' דא"א בכה"ג מיגו להשביע אלא דאכתי זה דחוק דהא הכא נ"מ לענין ממון שלא יצטרך לשלם. ותו קשה דהא יכול לומר שפרע והלוה ביחד ביומא דמשלם זימניה. ואף לדעת הפוסקים דדוקא בסוף היום יכול לומר פרעתי מ"מ יכול לטעון כן שהיה פרעון וההלואה בסוף היום:

11 ותו דאיפכא קשיא ליה טובה דלמה זה צריך שבועה שלא נפרע הא אפילו אם נימא דיזיף אינש ליומיה וליכא הוכחא דאדמון מ"מ למה יפרע לו אח"כ כיון שהיה לו חוב כנגדו וכה"ג הקשו התוס' לעיל דף צ"ב ד"ה ראובן שמכר וכו'. דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפסו אחרים וכו' ע"ש ונהי דכתבו שם דהיכא דזקפי במלוה יש לחוש להתפסת צררי על האחריות כדי שיגבה החוב שלו זה לא שייך הכא כיון דהחוב שלו כבר הגיע זמנו למה יתפיס צררי והוא תמוה וא"ל שמא באותו יום עצמו שילם לו דעדיין לא הגיע זמנו עד סוף היום זה אינו חדא דהא אמרינן בב"מ דף י"ז דפריעת בת יומא לא חיישינן דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה א"כ לדעת הפוסקים בח"מ סימן ק"ח דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי א"כ איך נטען שפרע באותו יום ותו דאפילו לר"ע לא שייך בזה שבועה שישלם לו דנהי דביומא דמשלם זימניה אינו יכול לנגשו עד סוף היום אבל כשכבר יש לו בידו למה ישלם לו באותו יום וכבר כתבנו דאפילו לטעמא דזה תורה וזה אינו תורה לא שייך הכא שניהם מחמת שעבוד וראיה מדברי התוס' בדף צ"ב הנ"ל. ובזה נלענ"ד לתרץ קושיא אחריתא דקשיא לי הכא למאי דדחי רבא לגבינהו ארעא הל"ל בששניהם יתומים כדקי"ל דמת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו וכדאוקמא מתני' דסוף שבועות וכן יורשים מן היורשים לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה א"כ בכה"ג זה גובה וזה אינו ראוי לגבות דלגבי א' ה"ל מת מלוה בחיי לוה ולגבי אידך ה"ל מת לוה בחיי מלוה ולפמ"ש א"ש דטעמא הוא שאין אדם מוריש שבועה לבניו והכא לא שייך שבועה דלמה יפרע לו ויש לו חוב כנגדו ופריעה בת יומא לא שכיחא כנ"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דאינו צריך שבועה למה לא יזכה במטלטלין הא לא גרע ממטלטלי שביד אחרים. מיהו קושיא זו דיורשים מן היורשים יש ליישב קצת דכיון דאמרינן בשבועות שם דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי שפיר מוריש לבניו אף ממון שיש לו שבועה עליו א"כ ה"נ יש לומר כיון דהוא תפס ה"ל כגבוי קצת אף שצריך שבועה יכול להוריש מ"מ קשה הכא דשבועה זו מה טובה. ותו נלענ"ד דהא דס"ל לרבנן דעביד אינש דיזיף ליומיה אפ"ה לאו מילתא דשכיחא הוא דהא דקאמר פריעה בת יומא לא שכיחא לכאורה מצד הסברא חדא מילתא היא דאי עביד אינש דיזיף ליומא עביד נמי לפרוע באותו יום דהא כתבו הטעם דיזיף ליומא כשמזדמן לו מקח שלא יוכל להמתין עד הערב הוא לוה לאותו יום ועביד נמי דפרע בתר הכי א"כ לפמ"ש דהיתומים הם ממלוה הראשון היה צ"ל דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא. מכל זה נלענ"ד דבאמת מהאי טעמא לא פירש"י כן בסוגיא שלפנינו דניחא לאוקמי ברווחא טפי דמיירי הכא דהיתומים הן ממלוה שני ובהא קמפלגי דאדמון סבר דיכול לומר אלו חייב וכו' והמלוה הראשון שהוא חי אבד חובו ורבנן גם הם ס"ל דאין המלוה הראשון גובה מיתומים משום דמטלטלין נינהו ואין היתומים צריכים שבועה דאינו טוען כלל פרעתי ולא שייך מה שהקשינו לעיל דהל"ל לרבא שיטעון השבעו לי דלא רצה רבא ליתן לו עצה שישקר ויאמר פרעתי ותו דלפי דבריו שעדיין אביהם חייב לו למה יפרע והוא צריך שבועה שלא נפרע באותו יום ואף להפוסקים דס"ל בח"מ בסימן ע"ח דלא טענינן ליתמי שנפרע ביומא דמשלם זימניה הכא שאני דהא יש לומר דהיה הפרעון והלואה השניה בסוף אותו יום אלא דבהא פליגי דראוי לגבות ונ"מ היכא ששניהם חיים או בשיש להיתומים קרקעות דהוי שניהם כגבוי והפוכי מטרתא הוא ויצאו זה בזה וממילא מתורץ דלא משני ביורשים מן היורשים דבכה"ג מודו רבנן דאינו ראוי לגבות כלל דלא טענינן ליתמי דיזיף ליומא דלא שכיחא כי היכי דפריעה בת יומא לא שכיחא ומתורצים כל הקושיות כן נלענ"ד ודוק:

12 ובני ה"ה המופלגים הוסיפו נופך ע"פ הדברים הנ"ל דיש להבין דברי רמי בר חמא דודאי ידע מסברת רבא דיכול להגבותם קרקע ולחזור ולגבות מהם אלא דלפמ"ש הסמ"ע בסוף סימן פ"ה ס"ק כ"ב דנכסים של בע"ח מוקדם שגבה המאוחר ומכר ה"ל לגבי בע"ח ראשון דאקני קנה ומכר ע"ש ועוד כתב הסמ"ע בסימן קי"א ס"ק ל"א דהא דאקני קנה והוריש משתעבד היינו משום דקי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והנה רמי בר חמא סבירא ליה בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל דרשות יורש כרשות לוקח דמי וא"כ לדידיה דאקני קנה והוריש לא משתעבד. וכיון דהכא מיירי שהיתומים הם מבע"ח המאוחר א"כ אף שיגבו היתומים קרקע מבע"ח הראשון. לא יכול הבע"ח הראשון להוציא מהם דלגבי דידיה ה"ל דאקני קנה והוריש דלא משתעבד ושפיר קאמר דראוי לגבות ואין לו. ורבא לשיטתיה דס"ל בב"ק שם דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי שפיר השיב דיכול להגבותם קרקע. ודוק:

13 שם ולוקמי דאית להו ליתמי זיבורית וכו'. המ"ל דאית ליה לדידיה מעות וליתומים קרקעות דאינהו גבו מיניה מעות והוא גובה קרקעות. דאע"ג דכתבו התוס' לעיל דף צ"ב דבמקום פסידא יכול להגבות קרקע היינו היכא שיפסיד החוב. אבל כשאינו מפסיד לא גרע מהך דלעיל דמגבה בינונית וגובה זיבורית וכ"ש כשיש לו מעות דעיקר תשלומי החוב הוא במעות. ותו תמיהני דבזה לא שייך הא דקאמר היכא דתפס תפס דבשלמא נגד תקנה דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית כבר כתב הראב"ד דס"ל דמעיקר דינא ראוי בבינונית ואוקמא אדאורייתא. אבל הא דמטלטלי דיתמי הא מהני אפילו להפסיד לגמרי אי לא מגבו להו קרקע א"כ למה לא יאמרו היתומים אנן מעות שבק אבהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואתה צריך לגבות מן הקרקעות. וצ"ע:

14 וכיון שזכינו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מסוגיא זו עדיין צריך ישוב מה דפסק דלא כר"נ בדיני ותו דסוגיא דב"ק הנ"ל פשיט ר' אבא דבשלו מן שמין וכן פסק הרמב"ם עצמו בפרק ח' מהלכות נזקין דבשלו הן שמין א"כ הוא סותר דברי עצמו. והנה בלמדי בישיבה סוגיא זו דב"ק הארכתי לפרש הסוגיא זו בתרי אנפי דמוכחת כשיטת הרמב"ם ז"ל ואמרתי להעתיק אפס קצהו בקיצור באופן א'. והוא דהנה יש לתמוה הא דקאמר שם ואבע"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ולא קשיא הא דשויא וכו'. וכאן דלא שויא וכו'. והיינו דכ"ע ס"ל בשל עולם הן שמין כפירש"י והוא נגד דברי ר' אבא דפשיט בשלו הן שמין ולא מצינו סוגיא כזו. ותו יש לדקדק לשון הא דשויא וכו' וכאן וכו'. ולא קאמר כאן וכאן כדלעיל. ותו יש לדקדק הא דקאמר בתר הכי ואב"ע אידי ואידי וכו' והכא בהא פליגי והיינו דמוקי דר' אבא כתנאי ואין זה סוגית הש"ס כמו שכתבנו לעיל. וכן יש לדקדק בתירוץ רבינא דהוא סותר דברי ר' אבא דמשמע דכ"ע ס"ל בשל עולם הן שמין. ונראה דבאמת צריך להבין כיון דר' אבא לאו מסברא קאמר דבשלו הן שמין גבי ניזק אלא מגזרת הכתוב דרחמנא אמר מיטב שדהו ואת אמרת בשל עולם הן שמין ומה מדמי הש"ס להא דמשמע מהברייתא דבשל עולם הן שמין ומה ענין זה לזה דהא בב"ח מתקנתא דרבנן הוא משום נעילת דלת ואיכא למימר דסגי להו אפילו בבינונית בשל עולם. אי נמי איפכא אפילו נימא בתקנתא דרבנן חשו לטובת המלוה יותר יש לומר בדאורייתא מיטב שדהו בשל עולם. ונראה דהפשטות דר' אבא הוא באמת רק לניזקין מגזרת הכתוב דמיטב שדהו ואפ"ה מקשה שפיר לנזקין עצמו והוא דפשוט ליה להאי מקשן דגבי בע"ח בשלו הן שמין וכמו שיבואר בסמוך טעמי וקשיא ליה ברייתא זו דנזקין ובע"ח בבינונית וצ"ל ע"כ דברייתא זו מיירי שיש לו עידים גם כן והא דאין הנזקין גובה ממנו משום דהעידית הם טובים מעידית דעלמא ומה"ט לא קחשיב לה הברייתא דאינם בכלל גביה דאפילו לנזקין אין לו זכות בהם דמיטב דנזקין היינו מיטב דעלמא ולא יותר ולא מבעיא אי נימא דאי לית ליה למזיק מיטב דעלמא אלא המעולים יותר מעידית ואית ליה נמי בינונית דעלמא דאינו מחויב ליתן לו עידית דידיה המעולים יותר ממיטב דעלמא אלא מבינונית כמו שהוכחנו שם באורך דאם נאמר כן איכא לאוקמא הך ברייתא דנזקין וב"ח בבינונית שיש לו עידית טובים מעידית דעלמא נמצא לגבי ניזק אינו מחויב ליתן לו אלא בינונית כיון דלית ליה עידית דעלמא ולגבי בע"ח דכבר כתבנו דפשיטא ליה להמקשן בתקנת חכמים דבשלו הן שמין נמצא כיון שיש לו שלשה מיני שדות דיניה דבע"ח בבינונית ושפיר קאמר דנזקין וב"ח בבינונית. אלא אפילו אי נימא דאף דמיטב דקרא היינו מיטב דעלמא מ"מ אי לית ליה מיטב דעלמא אלא שדה המעולה יותר ממיטב דעלמא ושדה הגרוע ממיטב דעלמא צריך ליתן לו מן המעולה ואפ"ה יש ליישב הברייתא כגון דבינונית שלו הם כעידית דעלמא ובזה אפילו אית ליה עידית המעולים יותר אינו צריך ליתן לו אלא כמיטב דעלמא דהיינו בינונית שלו משא"כ גבי בע"ח דפשיטא ליה להאי מקשן דבשלו הן שמין צריך ליתן לו מבינונית דידיה אע"פ שהם כעידית דעלמא נמצא שפיר נזקין ובע"ח בבינונית והיינו דקאמר ואי אמרת בנזקין בשלו הן שמין נמצא צריך אתה לומר שאין לו עידית המעולים יותר א"כ קשה למה ב"ח בבינונית אפילו אם היא כבינונית דעלמא אפ"ה תעשה בינונית שלו כעידית וכו' ושפיר הוכיח דבנזקין בשל עולם הן שמין ואין להקשות ע"ז דא"כ ה"ל לברייתא לאשמעינן רבותא יותר דאם זיבורית של המזיק הן כעידית דעלמא הב"ח נוטל בבינונית כיון דלגבי בע"ח בשלו הן שמין והנזקין גובין מן הזיבורית שהם כעידית דעלמא זה אינו דבהדיא אמרינן בריש פרק הנזקין גבי שפאי עידית דלעולם הנזקין אפילו אין להם לדינא דאורייתא אפ"ה יש להם בתקנת חכמים כמו ב"ח וע"ז משני הש"ס שהיתה לו עידית ומכרה ומיירי הברייתא כפשטיה דבינונית שלו כבינונית דעלמא ואין לו עידית בני חורין והא דב"ח גובה בבינונית משום שהיה לו עידית בשעת השעבוד וע"ז קאמר הש"ס ה"נ מסתברא ר"ל משום דהוי אפשר לומר איפכא דלא כסברת המקשן ומתרץ אלא בב"ח בשל עולם הן שמין כדס"ל לרב ששת כאן וממילא דאיכא לאוקמי הברייתא בלא היתה לו עידית כלל ולא קשה מידי על ר' אבא דס"ל בשלו הן שמין בדניזק מדאורייתא וע"ז קאמר הכי נמי מסתברא כדברי המקשן והמתרץ דהיינו מדקתני באידך ברייתא דנזקין בבינונית וב"ח בזיבורית וע"כ צ"ל דבב"ח בשלו הן שמין וממילא צריך לתרץ ברייתא קמייתא בשהיתה לו עידית ומכרה כדי לתרץ דברי ר' אבא דאמר בדניזק בשלו הן שמין כנ"ל וע"ז קאמר ואבע"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ודלא כדברי המקשן והמתרץ הנ"ל אלא בב"ח בשל עולם הן שמין ולא תוקמי ברייתא ראשונה דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא כמו שעלה על דעת המקשן להקשות מזה על ר' אבא כנ"ל אלא הא ר"ל ברייתא קמייתא דשווי' בינונית דידיה כבינונית דעלמא וכאן ר"ל ברייתא שניה מתוקמא דשוויא בינונית דידיה כעידית דעלמא וכיון דבב"ח בשל עולם הן שמין אינו נוטל אלא מן הזיבורית וא"ש לשון הא ולשון כאן ר"ל הא דסברת לאוקמי דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא לא תוקמי הכי אלא כאן בברייתא שניה תוקמא בהכי נמצא מתרצא דברי ר' אבא דבנזקין בשלו הן שמין מדאורייתא וע"ז קאמר ואבע"א לתרץ דברי ר' אבא דיש לומר דהנהו ברייתות פליגי בב"ח אי בשל עולם הן שמין אבל בנזקין כ"ע בשלו הן שמין וכדברי ר' אבא וכן מתרץ רבינא דברי ר' אבא דהנך ברייתות פליגי בדעולא ולכ"ע ס"ל גבי ב"ח בשל עולם הן שמין אבל בדניזק בשלו הן שמין דמיטב שדהו אמר רחמנא כדפשיט ר' אבא נמצא כל הסוגיא ס"ל בדניזק בשלו הן שמין אבל בב"ח מסיק רבינא דבשל עולם הן שמין לכ"ע והלכתא כוותיה דרבינא דהוא בתרא וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל לחלק בין ניזק לבע"ח. ודוק:

15 תוס' ד"ה שלש וכו'. שע"מ כן נשאה וכו'. ר"ל אפילו אם נשאה אח"כ בארצה מכל מקום כיון שמשעה שאירס היה מסתמא על דעת שתבא לארצו אפילו נשאה אח"כ בארצה אדעתא דהכא נשאה. ונלע"ד דאף מהר"ם שהביא הרא"ש וטור מודה בזה והא דס"ל דבנשאה במקומה א"צ לילך עמו היינו שהיה מיד נשואין בשעת קידושין ולא נתחייבה מעולם לילך עמו משא"כ כשאירסה מקודם שכבר נתחייבה לילך עמו. ועיין בקונטרס אחרון סימן ע"ה הארכתי שם בס"ד לפרש דברי הטור ודברי הריב"ש על נכון:

16 גמרא כתוב בספר בן סירא לכאורה כיון דמייתי הכא משום שינוי וסת כשמואל לא הוי צריך אלא הא דכל ימי עני רעים דהוא פסוק במשלי סימן ט"ו ופירש"י שם אפילו בשבתות וי"ט כדשמואל ואפשר דהא דמשמע אפילו שבתות ויום טוב הוא מריבוי דכל וכדאמרינן כה"ג בסוף עירובין דף צ"ו דכל מרבה שבתות ויום טוב ומצינו ג"כ בפ"ק דברכות דדרש בן זומא כל ימי לרבות הלילות וחכמים אומרים כל לרבות ימות המשיח אלא דהכא א"א לומר לרבות הלילות דא"כ מאי מוסיף בן סירא וא"א לימות המשיח דהא אמרינן בפסחים דף נ' ולא יהיה עוד כנעני אין כאן עני ואף דאמר שמואל בשבת דף ס"ו כי לא יחדל אביון אפילו לימות המשיח צ"ל דעני גרע מאביון כדאיתא בב"מ דף קי"א ע"ב להקדים עני לאביון ע"ש:

17 פירש"י הכל מעלין וכו'. ולישב עמו בירושלים. ר"ל דדוקא כשרוצה לקבוע שם דירתו משום ישוב ירושלים אבל לעלות ע"מ לחזור א"י לכופה ואפילו ברגל דהרי הכתוב אומר יראה כל זכורך אף שמצינו באלקנה שעלה הוא וביתו היו מרצונם והיינו דלא הוצרך לפרש כן ברישא במעלין לא"י משום דמילתא דפשיטא הוא דלקבוע דירה שם דלא מצינו בתורה חיוב עלית א"י דהרי אפילו ברגל כתבו התוס' דבח"ל א"צ לעלות כמ"ש בפסחים דריב"ב לא עלה משום שהיה בח"ל וכן איתא בריש גיטין בח"ל דלא שכיח עולי רגלים וע"כ לקבוע דירה ומשום ישוב א"י ועיין בגיטין דף מ"ד ע"ב משמע דיכול לכוף עבדו אפילו מא"י לח"ל כשדעתו לחזור ע"ש ע"כ דכולי מתניתין מיירי לקבוע דירה שם ועיין באה"ע סימן ע"ה דאם חזר צריך ליתן כתובה ועיין קונטרס אחרון:

18 שם בד"ה לאתויי עבדים אם היה לו ע"ע. נראה מה שנדחק בזה דהא ע"ע אינו אלא בזמן שהיובל נוהג היינו משום דבעבד כנעני ס"ל דדוקא אם ברח אין מוציאין דהכי משמע קרא אשר ינצל אליך וגו'. ותו דכיון דתני מעלין כ"ש דאין מוציאין. ועוד נראה דהא לכאורה קשה לשיטת רש"י ה"ל לפרש גבי הכל מעלין לירושלים לאתויי ע"ע בשלמא א"נ בעבד כנעני יש לומר כמ"ש התוס' בד"ה ואין הכל וכו' דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים אבל בע"ע קשה ונראה דמאן דתני עבדים בהדיא היינו דתני במתניתין אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים והיינו בתר בבא דירושלים א"כ תני בהדיא עבדים אף בירושלים. ולפ"ז ממילא מתורץ דמשום הכי לא מפרש עבד כנעני כיון דעל כרחך צריך לומר דא"א רוצים שיהיו עבדים בירושלים מדלא קאמר ואין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח לירושלים א"כ ע"כ הא דתני עבדים במתניתין היינו ע"ע ועמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם ועיין בר"ן שכתב דהראב"ד מפרש בעבד כנעני שכופה את רבו להעלותו עמו נראה דמפרש דאם האדון עלה ורוצה להניחו שם בח"ל שיעבוד שם עבודתו שיש לו קרקעות בח"ל הוא יכול לכופו שיעלהו עמו שם. ומדברי הר"ן שם לא משמע כן:

19 תוס' ד"ה ה"ג ור"ת פי'. נראה דלא ניחא ליה כפירוש הרר"י דקשיא ליה דלמה כשאינו יכול למכרו רצה רב אמי להפקיעו נהי דא"י להוציאו מא"י מ"מ ישאר שם בתורת עבדות כיון שיכול למוכרו מדינא אלא שאין קונה וממילא אם יהיה לעבד מעות באופן מה שיהיה יהא מה שקנה עבד קנה רבו ולמה לשחררו ולכתוב שטרא אדמים הא ממילא יהיה הכל שלו ותו דכיון שיכול למוכרו מדינא ה"ה עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דהרי יכול ליתנו בטובת הנאה לאחר וכשימצא פ"א איזה קונה ימכרנו והמשמעות דס"ל לר"ת כדברי הרמב"ם ז"ל דהוא פטור מעבדות לגמרי רק שיש לו חוב עליו ולפ"ז יש לומר דאסור בשפחה ובבת חורין ומצוה לשחררו כמו בחצי עבד וחצי ב"ח דכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר אדמים והיינו דכפה אותו דאם לא יכתוב לו גט שחרור כדינו יפקיענו מעבדות ויפסידנו אפילו מהחוב ונראה דלהרר"י צ"ל דכמו שלא היה יכול למכרו ה"נ לא היה העבד יכול לפרנס את עצמו וס"ל כרשב"ג בגיטין דף י"ב דיכול העבד לומר לרבו או פרנסני או הוציאני לחרות דעל עבד אין מרחמין כל כך ולכך כפה אותו דיפסידו החוב ובזה א"ש הא דלא קאמר הכא רבותא טפי דכשאינו מוצא למכרו כיפינן ליה לשחררו משום דלפמ"ש זה אינו אלא כשאין יכול לפרנס עצמו ודוקא לרשב"ג ולא פסיקא ולא דמתניתין כרשב"ג ותו דמשמע דלא אתיא כוותיה מדקאמר לאתוי מנוה הרע לנוה היפה ולרשב"ג לעיל ליכא רבותא בזה א"כ לא כיפינן ליה לשחררו אלא דקמ"ל הא גופא דיכול למכרו דלא כר"ת וק"ל:

20 והנה הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות עבדים וש"ע סס' ס"ח פסקו כשיטת ר"ת דכופין אותו לשחררו והוא מוכרח לפי שיטתם דהם פירשו לאתוי עבדים היינו עבד כנעני כמפורש שם ברמב"ם וש"ע א"כ קשיא להו דל"ל סיפא דאין מוציאין לענין עבדים דהשתא מעלין כ"ש שאין מוציאין לכך צ"ל דמעלין יכול למוכרו למי שיעלה כמ"ש ברמב"ם וש"ע שם אבל בברח אינו יכול למכרו וצריך להוציאו לחירות. ונראה עוד מדברי הרמב"ם וש"ע דאם האדון עמו בא"י ורוצה לצאת לח"ל צריך לשחרר העבד כמו בברח לא"י כמשמעות דבריהם דברישא דאין מעלין כתבו או ימכרנו ובסיפא לא כתבו כן והיינו דנפקא להו מלשון ואין מוציאין דמשמע כן והא דקאמר לאתוי עבד שברח לאו דוקא אלא לשון הברייתא בגיטין נקט. ושמעתי מכבוד אמ"ו הגאון זללה"ה פי' על מה שפירש"י בחומש פרשת חיי שרה בפסוק ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי "אלי" חסר כתיב שהיתה לו בת לאלעזר והיה מחזיר עילה להשיאו בתו וכו' ע"ש ודקדק דזהו הרמז היה ראוי לכתוב בפרשה שלמעלה כשאמר אלעזר לאברהם כדכתיב ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה וגו' ושם נאמר מלא ומאי זה ענין לסיפור הדברים לפניהם שרצה לתת לו בתו ואמר לו בני ברוך וכו' ותירץ ע"ז שכונת אלעזר למצא עילה זו שידע שלא ישא בתו שהיא שפחה וע"כ צריך לשחררה ואמרינן בגמרא דהמשחרר עבדו עובר בעשה דכתיב לעולם בהם תעבודו ולכך אמר ההשב אשיב את בנך שמה נמצא שיוצא מא"י לח"ל וכתיב ויתן לו את כל אשר לו ופירש"י שנתן ליצחק שטר מתנה על כל אשר לו נמצא גם העבד בכלל וראיה לדבר כשראתה רבקה את יצחק אמר אלעזר הוא אדוני והיינו משום שנתן לו הכל נמצא כשיצא יצחק לח"ל יצטרך לכתוב גיטא דחירותא לאלעזר ובתו כי לא ירצו לצאת וא"י למכרם וכמ"ש לעיל דממילא יוצאים לחירות וא"כ בל"ז לא מתקיים עשה דלעולם בהם תעבודו מוטב שישחרר בא"י וישאנה וזהו שסיפר העבד להם להחזיק הדבר בהחלט שלא יבא יצחק לח"ל דהא משום טעם זה לא רצה לישא בתו. ודוק:

21 ונראה לענ"ד דלדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל למאן דתני עבדים בהדיא במתניתין היינו עבדים כנענים ע"כ לאו בסיפא דנקט אחד אנשים ואחד נשים ונקט נמי ועבדים דא"כ הוא קאי על ירושלים ג"כ ולמה לא קאמר לאתוי עבד שברח לירושלים ולא שייך תירוץ התוס' דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים דהא תנינא אחד עבדים כמ"ש לעיל לפירש"י ואפשר לומר דאין מוציאין וכו' דהיינו כשצריך לשחרר כשיוצא כמ"ש לעיל זה לא רצו להיות בירושלים עבדים משוחררים דעכ"פ אינם מיוחסים כמ"ש התוס' ומותרים בפסולים ומתערבים בהם אבל עבדים גמורים לא חשו ע"ז דאטו מי יעבוד אותם בירושלים וגם אין להם חתנות כלל א"כ ברישא דמעלין היינו שמוכר אותם או עולה עמו לא חשו ע"ז בירושלים אבל אין מוציאין לשחרור חשו ע"ז. ומיהו יותר נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמאן דתני עבדים במתניתין בהדיא היינו ברישא גבי א"י לבד מדלא כתב הך דינא דעבד שברח בירושלים או אם מעלה לירושלים משמע דבירושלים אין אנו רוצים בעבדים כלל כמ"ש התוס'. וק"ל:

22 בגמרא ת"ר הוא אמר לעלות וכו' היא אומרת לצאת וכו'. קשה דל"ל סיפא דהשתא מעלין כ"ש שאין מוציאין דבמתניתין משני לאתוי עבד שברח וכו' וזה לא שייך בברייתא ומה"ט קאמר לעיל איידי דתני רישא כפירש"י. ונראה דיש לומר דהא גופא קמ"ל דלא נימא דלצאת גריעא טפי ולא סגי בהא דתצא בלא כתובה אלא דהוי דינה כמורדת דאינו מגרשה ופוחתים לה ז' דינרי בכל שבת ומפסדת אפילו בלאותיה ולר' יוסי אפילו נכסים שנפלו לה וכן להיפך והוא אמר לצאת מוסיפין כמורד וחייב במזונות ומוסיפין לה ג' דינרי' בכל שבת משא"כ לעיל במתניתין דלא נקט דין גט וכתובה כלל צ"ל איידי. ולפמ"ש לעיל דבא"י יש לומר דכיון דע"כ מיירי באירס דאל"ה בל"ז אין מוציאין ממדינה למדינה א"כ יש לומר דס"ד דהוי כמתנה עוד נלענ"ד דיש לומר דהא ע"כ צ"ל בהא דאין מוציאין מא"י אף דבל"ז אין מוציאין ממדינה למדינה אפילו בא"י עצמה וצ"ל דמיירי שהוא דר בח"ל ואירס אשה בא"י דבכה"ג כתבו התוס' לעיל בשם התוספתא שכופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה וקמ"ל דבא"י אינו כופה אותה וצריך לגרש וליתן לה כתובה ולפ"ז יש לומר דהכא גרע טפי מהוא אומר לעלות דמיירי ששניהם מח"ל ודרים שם דכיון שהיא מא"י ונתראסה לבן ח"ל ה"ל כאלו התנה שתלך עמו והיכא דהתנה התנאי קיים דלא ה"ל כמתנה ע"מ שכתוב בתורה כיון שאין מפורש בתורה והא דאמר לעיל ואין הכל מוציאין לאתוי עבד שברח היינו על רבויא דהכל כמו ברישא דהכל מעלין לאתויי מאי והא דלא אמר גבי אין הכל מוציאין מירושלים לעיל הכי משום דכבר נשמע זה דלא ה"ל כמתנה בפירוש מרישא דמיירי ע"כ בהכי כנ"ל דאין סברא לחלק בזה בין א"י לירושלים ומה"ט נמי לא משני דהכל אין מוציאין מא"י דהכל לאתוי מנוה הרע לנוה היפה בכה"ג דאירס בא"י דמילתא דפשיטא דאין לחלק דמשום נוה היפה ה"ל כהתנה ועמ"ש לקמן בלשון התוס' ד"ה היא אומרת וכו' וק"ל:

23 תוס' ד"ה הוא אומר לעלות אינו נוהג בזמן הזה. והא דאמר ביבמות דף ס"ד שאין ישיבת ח"ל עולה משום דעוון ח"ל גורם יש לומר אף בזמן הזה דכבר כתבתי בחידושי גיטין והבאתי לעיל בריש מכילתין דף ג' דכל אונס אינו טענה אלא כשהעיכב הוא מחמת האונס אבל אם אינה רוצה לעשות אין טענת אונס שאם היה רוצה לא היה אונס ע"ש א"כ ה"נ כיון שאינו עולה משום חן מקומו וארצו ולא מחמת פחד סכנה עון הוא בידו וכדקאמר לעיל דף ע"ה אמרינן המצפה לראותו וגם לפמ"ש בשם הר"ת דאין מצוה עכשיו הוא ע"ד שאמרו חז"ל בריש שבת שהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה דמוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור. וכן ביפת תואר שהתירה התורה נגד היצה"ר וכן בכמה מקומות ואעפ"כ מצינו שנענש עליו דהיה לו להתגבר יצרו ולא היה עושה איסור כלל ה"נ אף דאין מצוה משום שיבא לידי קלות במצוה באיסור חמור התלויות בארץ עבירה היא כנראה לע"ד ודו"ק:

24 תוס' ד"ה היא אומרת וכו' תימא וכו' ויש לומר דהכא אפילו וכו'. לכאורה תמוה דהא משמע לעיל במתניתין דממדינה למדינה אפילו הוא אינו יכול להוציאה מנוה רעה לנוה יפה וכ"ש היא. ונראה משום דבל"ז צריך להבין הא דלא הקשו לעיל על הוא אומר לצאת וכו' וצ"ל כנ"ל דמיירי שהוא דר בח"ל ואירס בא"י ויותר נראה דס"ל להתוס' דמשכחת בעיר אחת שעומדת על הגבול כמ"ש התוס' בריש גיטין גבי עכו שחציה בא"י ובזה בודאי היה יכול לכופה באותו עיר עצמו אלא משום קדושת ארץ ישראל ולפ"ז יש לומר דס"ל דבכה"ג שיש לו שני בתים בעיר א' יכולה לכופו מנוה רע לנוה יפה ואפילו לרשב"ג כמ"ש הב"ח בשם רש"ל דלא שייך בזה שנוה יפה בודק ע"ש:

25 שם בגמרא שכל הדר בא"י. שמעתי להקשות דלשון דומה משמע שבאמת אין לו אלא דומה כמי שיש לו והדר קאמר וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו משמע דבאמת יש לו אם כן העלה ח"ל יותר במעלה ח"ו וע"פ פשוטו נראה דלק"מ דודאי לא יעלה על הדעת שלא יהיה קבלת אלקות בכל המצות שבתורה כ"א במצות דירת א"י והלא כתיב אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' כי אני ה' אלקיהם ונאמר בהרבה מצות אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וגו' אם כן כל המקבל עול תורה ועול מצות הוא אשר יש לו אלוק'. וכן להיפך בפורק מעליו עול תורה ועול מצות אלא שאמר במעלות א"י דכל הדר בו אפילו במצוה זו לבד כבר דומה למי שיש לו אלוק' כדכתיב לתת לכם וגו' וכל הדר בח"ל אפילו מקבל עליו עול תורה ועול מצות ובאמת יש לו אלוק" מ"מ כיון שדר בח"ל הוא דומה כמי שאין לו אלוק'. והטעם בזה נראה מפני שא"י כתיב בה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה ונאמר במקום המקדש וזה שער השמים שכל הארצות ניתנו תחת המזלות כדכתיב אשר חלק ה' לכל העמים שהם מקבלים מהשי"ת ומשפיעים א"כ הם ניזונים ע"י שליח כמו שיבואר לקמן אבל ארץ ישראל מושפעת מהשי"ת בכבודו ובעצמו. והוא שאמר שלמה בתפלתו והתפללו דרך ארצם שאף בהיותינו בשאר ארצות כלנו מכוונים לבבנו לבית קדש קדשים כדאיתא במשנה כדי שיומשך השפע עלינו מן השי"ת. והנה מצינו ביעקב אבינו ע"ש כשעלה מחרן לא"י קראו הקב"ה אל כדאיתא במגילה מנין שהקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל וגו'. שהרי כשעלה לא"י נתעלה וקרא השי"ת שם אלהותו עליו ואפשר לומר מה שאמרו חז"ל משחרב בית המקדש די לעולם שישתמשו בשני אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל יה ובא"י הוא שלימות שם הויה הרי שנשלמו אותיות וה' ועם שם אל הם אותיות אלו' וע"כ אנו מתפללים דרך ארצינו להעלות תפלתינו בחסד אל כל היום ונאמר בתהלים נ"ה ישמע אל ויענם וכמ"ש בחידושי תורה בפסוק מה אקוב לא קבה אל. ויש לפרש דהיינו דקאמר דוד המלך ע"ה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב היינו שם אל שנקרא אל אלקי ישראל וע"ז אמר ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך ששם הוא שם אל. ולפי מה דאיתא לעיל דף ע"ה דחד מינייהו עדיף כתרי מינן וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו יש לפרש הפסוק הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר שנתעלה בעליית א"י שזכה להקרא בשם אל ואז עדיף כתרי מנייהו הרי פעמים והוא שלש מעלות יותר משהיה הוא עצמו בח"ל וכל זה ע"י שחל עליו שם אל ויש לרמז שלכך קראו השי"ת ליעקב בעלותו לא"י שם ישראל שישראל עם האותיות עולה מספר תקמ"ו והוא גימטריא ג"פ יעקב עולה תקמ"ו לרמז שנתעלה עוד שלשה מעלות מכשהיה לכך נתוסף על שם יעקב גם ישראל ויש לפרש בזה פסוק בישעיה ס"א תחת בשתכם משנה וגו' ולכן בארצם משנה יירשו ור"ל תחת שהיה לכם לבושה דאחד מא"י חשוב כשניכם בח"ל ע"כ בעלותכם לא"י יהיה חשובים כשנים מהם וזה משנה יירשו וכעין זה מצינו גבי אברהם כשאמר לו השי"ת לעלות לא"י אמר לו ואעשך לגוי גדול וגו' עיין פירש"י זה שאומרים אלקי אברהם הרי שבעלותו לא"י ייחד השי"ת בשם אלקותו עליו ונכלל בכל הג' אבות כפירש"י שם יכול יהא חותמים וכו' ועיין מ"ש בדף ע"ה גבי משה רבינו ע"ה שג"כ נתעלה כן ולפמ"ש לעיל דענין זה הוא משום ששאר ארצות הם תחת המזלות לכך דומה כמי שאין לו אלהי יש לפרש מה שאמר לבן ועתה הלך הלכת כי נכספת לבית אביך למה גנבת את אלקי מפני שהיה יכול לומר שהלך כדין אף שהיה עבד לו הא הכל מעלין לא"י אפילו עבד ונאמר לא תסגיר וגו' בעבד שברח מח"ל לא"י אבל הטעם הוא מפני שבא"י דומה כמי שיש לו אלוק' א"כ למה גנבת את אלהי כידוע שהתרפים היו בדמות המזל שתחתיו והיה עובד אותו ובחידושי תורה כתבנו בזה פירושים נאים ואין להאריך עוד כאן:

4 כתובות פתח ↗

חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה בְּגָדוֹל. אֶלָּא אֲנוּסִין, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב חִסְדָּא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: עֵדִים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם ״חִתְמוּ שֶׁקֶר וְאַל תֵּהָרְגוּ״ — יֵהָרְגוּ וְאַל יַחְתְּמוּ שֶׁקֶר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הַשְׁתָּא אִילּוּ אָתוּ לְקַמַּן לְאִמְּלוֹכֵי, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ חֲתוּמוּ וְלָא תִּתְקַטְּלוּן, דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בִּלְבָד. הַשְׁתָּא דַּחֲתַמוּ, אָמְרִינַן לְהוּ: אַמַּאי חָתְמִיתוּ? אֶלָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: גַּנּוֹבָא גַּנּוֹבֵי לְמָה לָךְ. אִי סְבִירָא לָךְ כְּרַבִּי מֵאִיר, אֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. אֲמַר לֵיהּ: וּמָר הֵיכִי סְבִירָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: כִּי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא, אָמְרִינַן לְהוּ: ״זִילוּ קַיִּימוּ שְׁטָרַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא זֶה״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן. דְּקָאָמַר מַאן? אִילֵימָא דְּקָאָמַר לֹוֶה — פְּשִׁיטָא, כָּל כְּמִינֵּיהּ?! וְאֶלָּא דְּקָאָמַר מַלְוֶה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. אֶלָּא דְּקָאָמְרִי עֵדִים. אִי דִּכְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימְנִי. וְאִי דְּאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — אַמַּאי לָא מְהֵימְנִי? סִימָן בָּאֵ״שׁ אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּקָאָמַר לֹוֶה, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם דְּאָמַר מַלְוֶה, וּכְגוֹן שֶׁחָב לַאֲחֵרִים, וְכִדְרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ — מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם דְּקָאָמְרִי עֵדִים. וּדְאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. וּדְקָאָמְרַתְּ אַמַּאי לָא מְהֵימְנִי — כִּדְרַב כָּהֲנָא. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶה שְׁטַר אֲמָנָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב כָּהֲנָא, עֵדִים שֶׁאָמְרוּ ״אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ״ — אֵין נֶאֱמָנִין. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּעַוְלָה הוּא — אַעַוְלָה לָא חָתְמִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶה שְׁטָר פָּרוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״. בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: ״אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ״ — זֶה שְׁטַר אֲמָנָה וּשְׁטַר פַּסִּים. ״וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״ — זֶה שְׁטָר פָּרוּעַ. מַאן דְּאָמַר שְׁטָר פָּרוּעַ, כׇּל שֶׁכֵּן שְׁטַר אֲמָנָה. וּמַאן דְּאָמַר שְׁטַר אֲמָנָה — אֲבָל שְׁטָר פָּרוּעַ לָא, דְּזִמְנִין דִּמְשַׁהֵי לֵיהּ אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא. אִתְּמַר: סֵפֶר שֶׁאֵינוֹ מוּגָּהּ, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר לְשַׁהוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״. אָמַר רַב נַחְמָן: עֵדִים שֶׁאָמְרוּ אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ — אֵין נֶאֱמָנִין. מוֹדָעָא הָיוּ דְּבָרֵינוּ — אֵין נֶאֱמָנִין. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ — אֵין נֶאֱמָנִין, מוֹדָעָא הָיוּ דְּבָרֵינוּ — נֶאֱמָנִין. מַאי טַעְמָא? הַאי — נִיתַּן לִיכָּתֵב. וְהַאי — לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: תְּנַאי הָיוּ דְּבָרֵינוּ, מַהוּ? מוֹדָעָא וַאֲמָנָה, הַיְינוּ טַעְמָא — דְּקָא עָקְרִי לֵיהּ לִשְׁטָרָא, וְהַאי נָמֵי קָא עָקַר לִשְׁטָרָא. אוֹ דִלְמָא: תְּנַאי מִילְּתָא אַחֲרִיתִי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: כִּי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ קַיִּימוּ תְּנָאַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא. עֵד אוֹמֵר ״תְּנַאי״, וְעֵד אוֹמֵר ״אֵינוֹ תְּנַאי״. אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְוַיְיהוּ בִּשְׁטָרָא מְעַלְּיָא קָא מַסְהֲדִי, וְהַאי דְּקָאָמַר: ״תְּנַאי״ — הָוֵה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ תַּרְוַיְיהוּ נָמֵי? אֶלָּא אָמְרִינַן: הָנֵי לְמִיעְקַר סָהֲדוּתַיְיהוּ קָאָתוּ, הַאי נָמֵי לְמִיעְקַר סָהֲדוּתֵיהּ קָאָתֵי: וְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם חֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵתוּ, וּבָאוּ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק וְאָמְרוּ: יָדַעְנוּ שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא, אֲבָל אֲנוּסִים הָיוּ, קְטַנִּים הָיוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיוּ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא זֶה, אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהוּחְזַק בְּבֵית דִּין — אֵין אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וּמַגְבֵּינַן בֵּיהּ כְּבִשְׁטָרָא מְעַלְּיָא? וְאַמַּאי? תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַכְחָשָׁה — תְּחִלַּת הֲזָמָה הִיא,

5 בבא קמא פתח ↗

קָתָנֵי מִיהָא מְצִיעָא: בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית – נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה בְּזִיבּוּרִית. וְאִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין; תֵּעָשֶׂה בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ – כְּעִידִּית, וְיִדְחֶה בַּעַל חוֹב אֵצֶל זִיבּוּרִית!

7 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ אֵין הָאַחֲרוֹן יָכוֹל לוֹמַר לָרִאשׁוֹן אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ הֵיאַךְ אַתָּה לוֶֹה מִמֶּנִּי אֶלָּא זֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ. הָיָה זֶה בְּמֵאָה וְזֶה בְּמֵאָה וְיֵשׁ לָזֶה עִידִית וְלָזֶה עִידִית אוֹ לָזֶה בֵּינוֹנִית וְלָזֶה בֵּינוֹנִית לָזֶה זִבּוּרִית וְלָזֶה זִבּוּרִית אֵין נִזְקָקִין לָהֶן אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. הָיָה לָזֶה עִידִית וּבֵינוֹנִית וְלָזֶה זִבּוּרִית זֶה גּוֹבֶה מִן הַבֵּינוֹנִית וְזֶה גּוֹבֶה מִן הַזִּבּוּרִית:

14 בבא קמא פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֵּינוֹנִית שֶׁלּוֹ כְּבֵינוֹנִית דְּעָלְמָא, וְהָכָא בְּהָא פְּלִיגִי – מָר סָבַר: בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין. וּמָר סָבַר: בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין.

17 גיטין פתח ↗

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, מַהוּ?

18 תוספות על כתובות פתח ↗

ואין הכל מוציאין לאתויי מאי - ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כדרבינן לעיל ואין הכל מוציאין דרישא ויש לומר דבירושלים ליכא למימר הכי דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים יותר מדאי אלא מיוחסים. ר"ת:

23 תוספות על כתובות פתח ↗

הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם:

24 תוספות על גיטין פתח ↗

ואשקלון כדרום - הקשה ר"ת דאשקלון מארץ ישראל היא דכתיב ביהושע זאת הארץ הנשארת וגו' האשדודי והאשקלוני וכתיב הפילה לישראל לנחלה כאשר צויתיך ואחר כך לכדוה כדכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון ואת גבולה ואר"ת דעולי בבל לא כבשוה כדאמר בפ"ק דחולין דף ז. גבי בית שאן הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולכך אין תלמידי חכמים מצויין שם ואין בתי דינין קבועין שם אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו חוצה לארץ וכתיב ביהושע ויקדשו את קדש בהר נפתלי וליכא למימר דלא כבשוה עולי בבל דבספרי בפרשת והיה עקב חשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל וי"ל דתרי רקם וחגר הוו ואותו רקם וחגר דכתיב גבי אברהם וישב בין קדש ובין שור בראשית כ מתרגמינן בין רקם ובין חגרא בארצו של אבימלך מלך פלשתים ואותו היה בארץ ישראל דמסתמא דאברהם ויצחק היו דרין בארץ ישראל וביהושע נמי משמע דפלשתים מארץ ישראל ואותו רקם וחגר היה במערבה של ארץ ישראל דפלשתים במערבו דים פלשתים הוא גבול מערב של ארץ ישראל ורקם וחגר דמתני' היה במזרח כדאמרינן רקם כמזרח ועכו אע"ג דכבשוהו עולי בבל כדאמר בסוף כתובות דף קיב. רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו ובפרק מי שאחזו לקמן גיטין דף עו: פריך למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אמר ר"ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו"ל כדמוכח בירושלמי והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ והא דלא משני נמי במי שאחזו שם מתני' דאם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והגיעו לעכו וחזר ביטל תנאו היינו לאותו צד שבחוצה לארץ היינו משום דביוצא מארץ ישראל פוגע תחילה באותו צד של ארץ ישראל והגיע לעכו משמע לתחילת עכו אך קשה לר"י דאמר לקמן גיטין דף ו: נכנס לפניו ר' אלעא אמר ליה הלא כפר סיסאי מובלע בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו ומה בכך מכל מקום עכו עדיפא אע"פ שהיא רחוקה מציפורי שהיא עצמה חציה מארץ ישראל ועוד היכי דייק לקמן גיטין דף ח. דמוכר עבדו לסוריא יצא לחירות מדתנן עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא כל שכן סוריא דמרחקא טובא אדרבה סוריא עדיפא כיון דמתני' איירי בצד של חוצה לארץ דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש והויא היא עצמה ארץ ישראל דלהכי מיבעיא ליה אי הוי כמוכר עבדו לארץ ישראל כיון דשמיה כיבוש או דלמא כיון דעפרה טמא כחוצה לארץ דמי ואמר ר"י דאפילו בצד של ארץ ישראל צ"ל בפני נכתב וכו' לפי שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים וכן יש לתרץ גבי אשקלון וגבי רקם וחגר והשתא פריך שפיר כפר סיסאי דקרוב לציפורי שהיתה עיקר ישוב א"י טפי מעכו דרחוק מעיקר ישוב א"י אע"ג דעכו היא עצמה בארץ ישראל וכפר סיסאי הוא חוצה לארץ מכל מקום פשיט שפיר כיון דקים ליה דמובלעת מהני כאילו היא ממש מארץ ישראל כר"ג דאמר מובלעות שכיחי וגמירי וא"ת דאמר בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר"ש אביו דרבי יודן אומר אפילו מעכו לעכו וכיון דאפילו באותו צד שבארץ ישראל יצא לחירות אם כן מעכו לעכו אמאי יצא לחירות כיון דחשיב כחוצה לארץ וי"ל דנהי דחשיב כחוצה לארץ לגבי עיקר ישוב ארץ ישראל לגבי חוצה לארץ מיהא חשיב כארץ ישראל:

25 מגילה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אַחָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב ״אֵל״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמִזְבֵּחַ קְרָא לֵיהּ יַעֲקֹב ״אֵל״ — ״וַיִּקְרָא לוֹ יַעֲקֹב״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא ״וַיִּקְרָא לוֹ״, לְיַעֲקֹב, ״אֵל״. וּמִי קְרָאוֹ ״אֵל״ — ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״.

הפלאה על כתובות ק״ט ע״ב » « הפלאה על כתובות קי״א ע״א